שיר: מוזה, מאת דניאל קרן, 2.2.2024

הוֹ, מוּזָה חֲמַקְמַקָּה, 

קְרָאתִיךְ וְלֹא עָנִית, 

שִׁדַּלְתִּי וְלֹא הִתְרַצֵּית.

אֲקַלְּסֵךְ בַּחֲלָקוֹת, 

אֲסוּכֵךְ בַּחֲנֻפָּה, 

עַד כִּי תִּמָּסִי בָּהּ.

עַד כִּי לֹא תּוּכְלִי עוֹד.

עַד כִּי אֶמְשֹׁל וְלֹא אֶמָּשֵׁל.

יקינתון בעיתון מאת דניאל קרן מתוך המיזם "רגע לסיפור". בפייסבוק מ-13.2.24

יקינתון בעיתון, סיפור 1 מ-2 מאת דניאל קרן, 27.1.2024

(470 מילים, כ-5 דקות קריאה)

לפעמים, מי שרוכשים מרפסת גדולה או חצר רחבת ידיים, בעצם מבטאים בכך תשוקה להיות משפיעני-צמח - להתפרסם ולהרוויח באמצעות טיפוח צמחייה. אך הסיכוי להצליח רק בגלל ממדי המרפסת או החצר הגיוני בערך כמו האפשרות שבעלות במגרש גדול תבטיח למישהו זכות לעיר על-שמו; כמו הסיכוי שמי שניחן בקומה זקופה ייגע בשמים וכמו הסיכוי שמי שהוריו קראו לו עוז בלידתו יהיה גיבור-חיל בבגרותו. 

כדי להיות גנן מצליח צריך נימים של גנן. משהו מיוחד בדם.

***

נשוב למרפסת הגדולה. רותם קנה במשתלה מסוגננת כמה פקעות של יקינתון סגול ועטף בנייר עיתון. זאת היתה דרכו להיפרע מהעיתון על מאמרי דיעה שלא אהב. הוא קירר את הפקעות במשך ארבעה ֫שבועות ולאחר חודש כרה גומות בעציץ, הפשיט את בצלי היקינתון מהחדשות הישנות ובאדיקות רבה טמן אותם באדמה. הגנן במשתלה הנחה אותו וכן עשה:

* קנה פקעות משובחות.

* איכסן את הכדורים הפחוסים בקירור.

*הכין כד ענקי וצבע אותו בצבע סיד נושם.

*מילא אותו באדמה מועשרת, נקייה ממזיקים ומעשבים תועים.

*הדפיס את ההוראות באות גדולה וקרא בהן שוב ושוב.

אך פה ושם הוא הגמיש את ההנחיות. מדוע? - זה קשור פחות לצמחיה ויותר לנפש. בעודו רוכן על העציץ התכול הענקי, שבמעמקיו יבלו הבצלים בימים הבאים, רותם אמר בליבו, שהטמנת הבצלים במרווחים של 15 ס"מ איננה תורה מסיני. אם יסטה אך מעט מההוראות המפורשות לא יוותרו בידיו פקעות ללא שימוש, וברור היה לו שכך ייעשה, שהרי השותל, הוא שקובע את הכללים. רותם צמצם את המרווחים וגם שינה את עומק השתילה. הומלץ לו על 12 סנטימטר, אבל גם עומק של 10, 15 או אף 20 סנטימטר נראה לו הגיוני. מה זה משנה לפקעת? 

והתאורה: כתוב שהצמח חייב בתנאים כאלה ואחרים. מי שהחליט על כך לא ידע את כיווני המרפסת של רותם וכמה כבד העציץ. 

וההשקייה? זה היה פשוט. 

הימים התקצרו. גשמים באו והלכו. עננים הקדירו את פני השמיים ובעציצים רחשו חיים. לפתע פתאום נדחק החוצה ניצן ראשון, שהפך בהמשך לגבעול, ובעקבותיו כיסתה פלומת זקיפים קטנה את אדמת העציץ. רותם הקיף כל אחד מהם בחרוט עיתון, להגן מפני הרוח. 

שבעה גבעולים רעננים התייצבו בפני העולם ותבעו את מקומם. בכל הזדמנות רותם הסיט את הקונוס, לדרוש בשלום הניצנים. עד מהרה נראו שם אשבולים שופעים של פרחי יקינתון בצבע סגול-עמוק ושמחה שאין דומה לה פשטה באבריו של רותם.

רק פקעת אחת נותרה לא מפוענחת. רותם חיכה לאות אך האות לא בא. כעבור זמן קצר הוא לא הצליח לעצור בעדו, כלומר, מוחו עוד היה מוכן להמתין אך ידיו קיבלו החלטה משלהן והחלו לחפור מאליהן באדמת הכד, נחושות לברר מה עלה בגורל הפקעת האובדת. כעבור שניות מעטות אצבעותיו תפסו בה. ליתר דיוק, בזקנה הדליל, או אולי בשיער קודקודה. הוא מישש חוטים בשרניים מחוברים לכדור קישח והמשיך לסלק בעדינות קמצים קטנים של עפר עד שנחשף כל הבצל. לתחתיתו היה מחובר גבעול חיוור שבקצהו תפרחת לבנה. מהו הדבר? שיער שנראה כמו שורש למעלה, גבעול ופרח למטה - מה קרה פה?

טוב, רותם היה נמהר - לא טמבל.

תיק יוצא מן הכלל, מאת דניאל קרן מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור". בפייסבוק מ-20.2.2024

תיק יוצא מן הכלל - מתוך "יקינתון בעיתון" מאת דניאל קרן, 27.1.2024

(300 מילים, כ-3 דקות קריאה)

סיזיפוס לא היה איש מכירות אבל מי יתאים ממנו לאפיין את עבודתו הלא-נגמרת של איש המכירות. 

לפני שנים רותם עבד בסוכנות לציוד משרדי, שמנהליה חילקו למצטייני המכירות תיקי ג'יימס בונד שחורים. גם לשני המנהלים היו תיקים כאלה, אך לא בצבע שחור אלא בסגול-עמוק וגם רותם רצה בדיוק כזה. סגול-עמוק. כזה-כזה ולא שום תיק שאינו כזה. הוא חלם סגול-עמוק בלילות ובימים. הוא התאווה לתיק כזה-כזה לא רק לשם איחסון אלא כאות להצלחה יוצאת מן הכלל. 

בשנים ההן נפוץ התיק הקשיח הזה מאוד, ורחובות העיר מלאו גברים נושאי מזוודות-יד שחורות. אחדים צעדו במהירות והתאמצו שלא לטלטל את התיק, כאילו מנח התיק כלפי המדרכה מעיד על גדלות הנפש של נושאו. אחרים פסעו בנחת, משל התיק הוא רק המשך של היד הנושאת אותו. 

כעבור זמן-מה רותם התבשר כי גם הוא עומד לקבל תיק מנהלים, עם מנעול מספרים ועם שלל מקומות מסתור. "אתה המצטיין הבא".

כמה קל היה אז לקנות אושר. סוף כל סוף גם רותם ישתייך לקבוצת איכות קטנה ומוערכת. 

עד מהרה גילה, שהתיק רחוק מלהיות מושלם. הוא לא היה כזה-כזה. לא כי לא היה בו די מקום לכל הניירות, הטפסים והעטים שלו ואפילו למחשב הנייד (כך קראו אז למחשבון) וכמעט לכל החלומות שלו. אושרו לא היה שלם, כי תיק המצליחנים החדש שלו לא היה כזה-כזה; סגול עמוק.

את מה שהיה חסר בתיק נחלץ להשלים הדמיון שלו. כה עזה היתה התשוקה, עד כי בימים הבאים התיק שינה למענו את ציבעו. מדוריו ומבוכיו התמלאו ורותם הביט בהתפעלות בפני הפיברגלאס המחוטטים, הסגולים-כהים שלו, העריץ את פסי האלומיניום המוברשים שבמרכזו, את צירי הפלדה הממורקים, שמאפשרים לתיק לפעור מולו את תוכנו ואת טבעות המנעול, שבכל-אחת מהן 10 ספרות חרותות בשחור.

אחר כך החידוש התמצה והתיק חזר להיות הוא-עצמו.

מה קורה פה?

טוב, רותם נמהר אך לא טמבל.

מאיר ולאה מאת דניאל קרן, מתוך המיזם "רגע לסיפור"

מאיר ולאה מאת דניאל קרן 20.1.2024

(490 מילים, כ-5 דקות קריאה)

בעודנו פוסעים לעבר דלתות היציאה התחלתי לשוחח עם מורי. מאיר, מורי, היה פעם טכנאי מחשבים, כשמחשב עוד היה בגודל של אולם שמחות - בחור קטן, מוצק וחביב עם בלורית כהה. הוא עדיין קטן, מוצק וחביב. בשנים ההן גם אני הייתי איש מחשבים, אך מתחום התוכן. ברבות הזמן עשינו שעות משני צידי המחשב במטה החברה במרכז תל-אביב. היתה לי גם עבודה צדדית וכך היכרתי את אישתו של מורי. אולי התחבב עליי גם בגלל זה. 

מאיר ולאה גרים בסביבה ולעיתים אנחנו מתראים בהיכל התרבות העירוני. בדרך כלל מורי לא דברן גדול אבל עכשיו, כטוב ליבו בהופעת הבידור ובכיבוד המגוון לשונו השתחררה מעט.

בעת שפטפטנו במבואה של אולם האירועים לאה התרחקה וטיפסה במהירות בגרם המדרגות. היא ניצבה בראשו וצפתה בנו. זיהיתי בעיניה מבט רושף, כמו "איך אתה נותן לי לחכות כשאתה יודע שהבטחתי לאחותי" כזה… עיניה היו ממוקדות במורי, לא בי. 

בגלל עבודתי הצדדית יצא שהתראינו גם ללא הבהוב נוריות ברקע. בהרבה זוגות יש אחד שלוקח פיקוד. אצל מאיר זאת לאה. היא אישה נחושה ודעתנית, צמד תכונות שבאופן כללי אהודות על גברים - אך לא כשהן בנשים. יש שנשים מפחידות אותנו. אותי. 

היה בלאה שילוב מוצלח של אומנות וניהול עסקים. היא התפרנסה מתכנון ועיצוב של שטיחי קיר למוסדות גדולים וכנראה היתה מומחית בעלת שם. כתבתי לה תוכנות עיצוב. גם אני הייתי מומחה ומשום-מה הרגשתי מאויים, כאילו שתי מומחיויות לא יכולות לדור בכפיפה אחת. לכן התלווה למפגשים אקורד חרישי של תחרותיות ומתח. אבל אולי הטיית הראש בהאזנה שקדנית, השתיקה הממושכת של לאה והטלת הספק היו רק אות לרצינות ויעילות. מעשיי עמדו למבחן וחשבתי שהיו חשודים מראש. 

איך אנחם את עצמי על הבזבוז שבטינה שחשתי במשך שנים כלפי אדם, שביטויי הרצינות שלו גרמו לי פעם לפקפק בעצמי? 

ואולי היא בעצם צדקה?

המבט המוכיח של לאה עוד היה תלוי בראש גרם המדרגות ולא יכולתי שלא לנצל את הזדמנות השוטים שהתגלגלה לידי, להחזיר לה על מה שסחבתי בבטני במשך שנים. הארכתי אפוא בדברי הסרק עם בילי. (מחשבת ההיפרעות עינגה אותי). סיפרתי לו בנחת, שבצעידותיי אני חולף לעיתים קרובות ליד ביתם. 

ואיך זה שאינך נכנס לומר שלום? הוא נזף בי בתהיה אגבית, לא מחייבת, בעוד מבטו מוגנב אל ראש המדרגות. 

אבל מדוע היא לא סובלת אותי? (הו, כמה הוקל לי עכשיו, כשהמילים הוצאו לחופשי). 

מוחי דהר בחיפוש אחר נושא קליל להאריך בו. 

תגיד, מורי, ריבי עדיין יוצאת עם הפרחח ההוא, עידן? (שיבחתי את עצמי על שאני זוכר את השמות).

מורי לא מיהר להשיב ומהצד דימיתי שעננת עצבות מקדירה את עיניו. נושא כאוב, כנראה. תלמים נחרשו במצחו.

הא-הא, ריבי - היא נהדרת. עזבה את האידיוט והתחתנה עם הייטקיסט והיא עכשיו בחודש החמישי. לירן בעלה הוא CEO של חברת סטארט-אפ ועסוק 24/7. תראה איך ההייטק נשאר במשפחה. 

רכנתי וחיבקתי את כתפיו. "אני נורא שמח בשבילכם", אמרתי. באמת הרגשתי מאושר, אך כעבור כמה שניות ניחתה עלי עייפות פתאומית ורציתי מאוד להיות בבית, מול חדשות המלחמה בטלוויזיה. 

שילחתי אפוא את בני הזוג לדרכם. אנחת רווחה השחררה מקרבי למראה גבם המתרחק. 

לפעמים גם שיחת סרק היא נטל כבד משקל.  

פני אבי, מאת דניאל קרן

פני אבי, 14.1.2024  (35 מילים, כ-½ דקת קריאה)

בִּפְנֵי אָבִי 

תָּמִיד עָמַד חִיּוּךְ. 

זֶה הָיָה בְּדֶרֶךְ כְּלָל 

חִיּוּךְ בְּלִי פֵּשֶׁר; 

מִין עֲוִית - 

לְעִתִּים שֶׁל מרִירות 

וּלְעִתִּים שֶׁל דְּאָגָה. 

זֶה אַף פַּעַם לֹא הָיָה 

חִיּוּךְ שֶׁל שִׂמְחָה. 

אֲבָל חִיּוּךְ.

"קריר בחלל האכילה" מאת דניאל קרן, מתוך המיזם "רגע לסיפור"

4.1.2024

קריר בחלל האכילה, מאת דניאל קרן

(בערך 475 מילים, כ-5 דקות קריאה)  

שמש מוזרה של סוף שנה: זה סתיו? זה חורף? סגריר סמיך שולט בשמיים ומכתיב את צבעם אבל קרני השמש מתחכמות לו ונאחזות בקירות הזכוכית של הבניין, שמשאירים בחוץ את הלמות הקורנסים באתר הבנייה הסמוך ובולעים שאגת מנועים רחוקה. בכל זאת, שביבים מן העולם מסתננים אל חלל הטרקלין כשמישהו יוצא או כשמישהו חוזר מהמרפסת הפרחונית. אז פולש לאולם משב אוויר ריחני ומחליף לרגע את הניחוח המסחרי ששורר בו בדרך כלל. 

זווית השמש משרטטת חלקת אור על הכורסאות שליד הכתלים. לחיי הַמְּסֻבִּים בהן סמוקות מקרינת החום ומאדים של קפה מהביל, שלובים בקרירות הטבעית של העונה. כה עדינה היא השמש של סוף השנה. 

התבקשתי לסעוד עם איש, שמתעניין בחיים כאן. מראה האיש גדל המידות היה מוכר לי, אך לא זכרתי מנין. למעשה, במקום להקשיב לו או לפחות להיראות מקשיב, התאמצתי כל העת להיזכר. מבטי הגברתן התרוצצו, חסרי מנוחה, מצלחתו למרחבי הטרקלין ובחזרה, מבקשים לקלוט עוד ועוד. הוא בגיל הנכון ויתאים למקום, לדעתי. בריאות הגוף והנפש שלו לא תכביד על התקשרות; אם כי אינני בטוח שדעתי קובעת או אף מעניינת מישהו. נפרדנו בנימוס ופניתי לחזור לדירתי. בדרך למעלית עצרתי לדרוש בשלום ידידים ואגב כך ידי נחה על המסעד של כסא אקראי ליד השולחן הגדול. משענת העור פלטה חום חזק ונעים. אינני יודע איזה היגיון הפעיל אותי, אך כדי לנחם את הכסא על שהוא רק כיסא ליטפתי אותו ברכות, וגם את זה שלידו. כל מיני מחשבות התרוצצו בראשי כשהמשכתי לעבר המעליות.

כעבור כמה פסיעות התחדדה בי הכרת אי-הבנה ופניתי לאחור. המסעד של הכסא השני היה צונן ומתאים לטמפרטורת הסביבה, ואילו זה שלפניו היה חמים ממש. איך יתכן ששני כסאות זהים וסמוכים, שממש נוגעים זה בזה, נבדלים זה מזה בחום האצור בהם? 

בינינו, זאת סוגיה קטנונית: שורת כסאות ישיבה מעוצבים של פלדה צבועה ועור קשיח, באותו מקום קריר ואחד מהם חם. אז מה? 

מבט הבשלנית מעבר לדלפק ביקש לחמוק ממני אך לא הינחתי.

מנין החום? שאלתי, כאילו צפונות הריהוט בתחום אחריותה. היא משכה בכתפיה.

המשכתי לגלגל את העניין במוחי; תעלומה מן המעלה הזאת לא יתכן שתיוותר לא פתורה. כנראה שמצוקתי בלטה לעין, כי אז ניגשה אלי ג'נאת. 

(מי שקורא את סיפוריי כבר יודע כי יש לי דיעה טובה מראש על חוכמת הכפיים של עובדי ניקיון, שמתכנים כיום דיילי משק). 

ג'נאת הניחה לעגלה השחורה שלה, שיש בה הכל, והשיקה את כפות ידיה זו בזו, כשואלת: כן, מה? כפפותיה השמיעו בהיפגשן קול רך. היא נטלה את סמרטוט הרצפה, מאותתת שלא משנה מה - היא באמצע העבודה; משמע, זמנה יקר; משמע, זמני קצוב. אבל הייתי סבלני כי תבונתה סייעה לי לא פעם. היא הסמיכה את ראשה אל ראשי ובאותו הזמן הרחיקה ממני את מבטה. מתחת לאפה זהר חיוך מלא זהב. 

"הוא חם כי הבאתי אותו כרגע מהפטיו. אתה רואה? - שמש בחוץ. הוא עמד שם קודם". היא הצביעה עם הסמרטוט לעבר היציאה לרחבה המרוצפת.

"להחזיר אותו לשם, אתה רוצה?" 

אך בין כך ובין כך כבר אמרתי לה תודה ושלום.

שיר: מידות, מאת דניאל קרן

17/11/2023

שיר:  מִדּוֹת             

תְּחִלָּה בִּזְבַּזְתִּי אֶת הַסַּבְלָנוּת,

אַחַר כָּךְ בִּזְבַּזְתִּי אֶת הַנְּדִיבוּת וּבְעִקְבוֹתֵיהֶן אֶת הָעֲדִינוּת,

וְכָךְ הָלְכוּ לָהֶן הַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת.

אַחַר, גַּם הַכֶּסֶף הָלַךְ. 

יָשַׁבְתִּי בַּחֶדֶר מוּל מָה שֶׁנִּשְׁאַר וְאָמַרְתִּי אֶל לִבִּי: הוֹ, יֵשׁ לִי עוֹד הַרְבֵּה.

שיר: על קיר, מאת דניאל קרן, 8.12.2023

עַל קִיר

בְּמוּזֵאוֹן הָעִיר

קָבוּעַ רִבּוּעַ

וְתַחְתָּיו הַמִּלִּים: 

"בְּלִי כְּלָלִים".

מָה נַאוּוּ בְּעֵינַי הַיְּצִירָה

וְהַזִּירָה.

***

סְלִיחָה, סְלִיחָה!

זֹאת תַּעֲרוּכָה

אוֹ בְּדִיחָה?!

הַאֵין זֹאת עַזּוּת וְחֹסֶר כֵּנוּת 

- רִבּוּעַ הוּא אָמָּנוּת?

***

אַךְ לְפֶתַע הֵבַנְתִּי. זֶה לֹא מְצֻלָּע 

וְלֹא טָעוּת בְּשִׁקּוּל;

פָּשׁוּט עוֹד לֹא הִתְגַּלָּה -

כִּי זֶהוּ בְּעֶצֶם עִגּוּל. 

עִגּוּל בְּהִתְהַוּוּת.

כיפור, מאת דניאל קרן, מתוך המיזם "רגע לסיפור"

אזהרת מסע:

"כיפור" הוא סיפור אירוטי על רקע מלחמה. במלחמה מתרחשים דברים, שלימים ינותחו בספרי ההיסטוריה הצבאית. אירוטיקה היא רק טיפה בים האירועים.

כיפור,   1/12/2023

(317 מילים, כ-3 דקות קריאה)

שם, שרוע על גבו, אמיתי רדלמן שחרר את אבזם החגורה ודחק את ידו לתוך המכנסיים. זה לא שהוא סבל מהשכיבה במשאית, חרף הטלטלה בחולות. לאחר שהצמיד לגג של תא הנוסעים את המגן דוד הוא סידר לעצמו מצע מוגבה מעשרות תרמילים, ובתוכם תחבושות מכל מיני סוגים, שקיות נוזלים לעירוי ושפופרות עם משחות שונות. אחרי שגופו הדשן פילס לו שביל שכיבה, התנוחה נעמה לו. אני לא זוכר אם היינו אז על ציר החת"ם או טירטור אבל סיני גדולה ובינינו - מה זה משנה; פקקי תנועה מטורפים של משאיות, טנקים, תותחים וגשרי צליחה לא-שמישים היו פה וגם פה. 

גם לא משנה כמה פעמים כבר שמענו את הסיפור של רדלמן וכמה אמרנו לו שמיצה. הוא ממילא סיפר אותו בעיקר לעצמו. 

"מהחיים שלכם אתם לא יודעים", הוא אמר בקול מאנפף, של אחד שחוטף על ימין ועל שמאל. "בחיים לא היה לכם תענוג כזה. תקשיבו, תקשיבו. אתם, שבו בצד ואל תפריעו. אחרי שטרודי סגרה את האור בחדר היא זחלה אל המזרן, נעמדה על ארבע מתחת לסדין, משכה לי את המכנסיים, העיפה לי סטירה על הלחי הימנית של התחת, אחר כך קילפה ממני את התחתונים ותיכף שמעתי אותה מרחרחת ואומרת גוטה, גוטה. רגע אחרי זה הלשון שלה התחילה לטייל לי בחור של התחת. בהתחלה למעלה ולמטה, הלוך-חזור הלוך-חזור ואחר כך ליקוק סביב-סביב. תוך שתי דקות הייתי גמור". צצצ, צצצ, רדלמן ניסה עכשיו לחלץ מבין שיניו שאריות מזון ממנת הקרב האחרונה. "שתי דקות, מה אתם לא מבינים כאן". ידו היתה תחובה עכשיו למלוא אורכה בתוך המכנסיים הרחבים. אפלולית שרתה במשאית אבל ראינו את הבד הירקרק של המכנסיים עולה ויורד במהירות. "סביב-סביב, הלשון של טרודי בחור של התחת שלי", המילים נשפכו מגרונו בטון חולמני, עיניו היו עצומות. "שתי דקות". ואז היתה שתיקה. כעבור רגע אמיתי גנח. שוב נגמר לו החלום ותמיד הוא הסתיים בגניחה. במשך הימים והלילות הארוכים שעשינו במשאית שמענו את רדלמן חולם שוב ושוב, ושוב מההתחלה. בחוץ היתה מלחמה.

הציפורן של האצבע, פייסבוק

 הציפורן של האצבע 21.11.2023

כ-300 מילים, הכורעות תחת זוועת אוקטובר   💔

המסר העיקרי שאני מבקש להעביר כאן הוא, כי יש תשוקות, שראוי ללוות בהנחיות ביצוע מפורטות וּבְתוֹכָן גם תאריך תפוגה: חלום שנרקם בגיל הנעורים סביר שלא יוכל לתקון כעבור 40 שנה. אין כאן דבר עם גילנות (לא רק כי הכותב עצמו כבר לא ילד), אלא נסיון חיים ועין פקוחה. כשם שגבר בן 70 ניגש למעשה האהבה בדרך שונה משל עלם צעיר, כמו שגברת בת 70 לא תתחיל ללמוד רפואה או הנדסה, או שרברבות, כך לא הגיוני שבני 70, שבאים מעיסוקי צווארון לבן, יפצחו בעבודה פיזית קשה, לא מוכרת ולא נגמרת.

הכרנו במושבה מטולאי שורשי בן 75, חקלאי בן חקלאי וגם תיירן ותיק ועקשן, שבזיעת אפו אכל לחם כל ימיו, הוא ושאר בני המשפחה. הרי לא היה סיכוי שהכושר שלנו ישווה אי-פעם לשלהם.

עיקר הנטל רבץ על כתפי אשתי: ארוחות, ניקיון, כביסה, אחזקה, פרסום ושיווק ושאר מלאכות שתיירנות מכתיבה. כעבור שנתיים דבורה חלתה ולא היה אפשר לארח עוד. עמדנו שוב לפני שינוי (נכון, מרוב שינויים, לעיתים לא רואים את הדרך). כמה פעמים בשבוע התגלגלנו בכבישים אל טיפולי כימותראפיה והקרנות בבית החולים בתל-אביב ובחזרה. בין הנסיעות הכשרנו את הדירות לעידן חדש, מגורים: נבנו קירות, הותקנו מטבחים, חודשו מערכות החשמל, המים ומיזוג האוויר. רכשנו מוצרי חשמל וריהוט וחתמנו לעד את אמבטיות העיסוי (הג'קוזי). עד מהרה עלה מהדירות קולם של סטודנטים וזוגות צעירים.

אֲנִי רוֹצֶה לְיַחֵד מִלָּה לַאֲנָשִׁים טוֹבִים. חָיִינוּ עִם מַפְּלֵי הַחֹרֶף הַשּׁוֹפְעִים בְּנַחַל עִיּוֹן וְטָעַמְנוּ מִפְּרִי הָאֲפַרְסֵק וְהַתַּפּוּחַ, שֶׁעֲנָפָיו נִנְעָצִים בְּגֶדֶר הַגְּבוּל וּמִגְּלוּיוֹת הַצֶּבַע שֶׁל חֶרְמוֹן הַסַּבָּא וְשֶׁל הַכְּפָרִים בְּחַמּוּקֵי הַלְּבָנוֹן, הַנִּרְאִים תְּמִימִים כָּל כָּךְ.

וְאִשָּׁה, שֶׁכְּשֶׁשָּׁמְעָה עַל מַחֲלָתָהּ שֶׁל דְּבוֹרָה הֶעֱמִידָה לִרְשׁוּתֵנוּ אֶת דִּירָתָהּ בְּתֵל-אָבִיב לְמֶשֶׁךְ חֳדָשִׁים, וְעוֹד אִשָּׁה, שֶׁהִתְיַצְּבָה בַּחֲצַר בֵּיתֵנוּ בְּפָנִים מְאִירוֹת עִם מַגַּשׁ פֵּרוֹת מַרְהִיב וְשֶׁלֶט "בְּרוּכִים הַבָּאִים".

כל כך הרבה א.נשים יפים.ות פגשנו במטולה.

(וגם אחרים).

כולנו העוטף

השקפה יוצרת מציאות, מאת דניאל קרן, מתוך המיזם "רגע לסיפור"

"השקפה יוצרת מציאות", האמנם? 391 מילים,  16.11.2023

אפלולית עמדה בחדר השינה שלנו כאשר נעלמה מהשידה התרופה לטיפול במצב-רוח. בתנאי תאורה סבירים הכדור היה נחשף על פי צבעיו, ובחושך לפי אורכו. כך או כך, גיליתי שהוא לא שם. 

האיזור שמתחת לסרעפת שלי החל לשדר אותות מצוקה, שמקורם בזכרון הצרוב בגופי מהפסקה בבת-אחת של השימוש בתרופה כזאת. הדאגה החלה לכרסם בי עוד לפני שהתגלו תופעות הלוואי, והלוא ידוע, כי הדאגנות גרועה מסימן גופני כזה או אחר. בעודי יושב על המיטה, כשהמגירה בשידת הלילה משוכה אליי, הבזיקה בי המחשבה שאולי אמצא את הכדור החסר בשקית התרופות שבארון הקיר בחדר השני. ניחשתי אפוא את דרכי בחשיכה אל מצבור הגלולות. בדרך מיששתי פריטים שונים - לא אלאה אתכם, אבל אם אתם מתעקשים: אלה היו מכנסיים קצרים בהירים, שמישהו, כנראה אני, תלה ברישול על מסעד הכסא ועליהם נחה גוזייה כהה. גוזייה היא חזייה בלי אבזמים, דמויית גופיה מיניאטורית ואני בטוח שהיא לא שלי. עוד זיהיתי במישוש אי-אלה פריטים לא-חשובים, ששהו על שולחן האוכל העגול - טוב, מה זה משנה. מחר אסדיר את סוגיית האחסון. ובכן הגעתי לארון הקיר, פשפשתי בקרביו ומשכתי משם שקית כחולה ובה המון קופסאות מלבניות. עוד מצאתי מארזי תרופות גדושים אבל היו גם חצי ריקים או אף כאלה שבהם לוחית כדורים בודדה. פה ושם כבר נמחצו חלק מכיפות הלוחית ונותרו בה רק מעט גלולות. למען האמת, בגלל החשיכה לא ראיתי בעיניי את מה שתואר וכל זה אינו אלא ניחוש. 

ברגע זה נמלכתי בדעתי והחלטתי להעלות סופסוף אור בדירה. אלא שאז הבזיקה בי השאלה מדוע לא הארתי מלכתחילה - מי נוטל תרופות בחושך, חוץ מברנש כמוני, שמתעקש להיות חסכן כרוני. המחשבה הטורדנית נשכחה עד מהרה, בעת שידי הימנית חוקרת בשקית אחר הכדור המרגיע. 

חיפשתי ברפרוף ואחר בדקדוק, ולא מצאתי. שמתי לב שריאותיי מתרוקנות מאוויר ומתקשות להתמלא שוב. אמרתי בליבי: תהיה חיובי; הרי כל ליברל יודע כי "השקפה יוצרת מציאות". אז ניסיתי גישה חיובית ובכל זאת לא מצאתי את הכדור. בהכירי את זדוניותה של ההימנעות מהתרופה, מצב-רוחי השתופף. ואז, כאשר לפי הכללים המקובלים להגדרת מצברוח אני בשפל עמוק, צצה מולי הקופסה המבוקשת. הוי, שמחה וצהלה - גלולה! אבל ברגע ההוא, במקום לעלוץ על מציאת התרופה, מצב רוחי נעכר עוד יותר, לאחר שתפסתי כי דווקא משוויתרתי על ראיית הטוב מצאתי כדור נגד דיכאון. ממש ערעור כל היסודות.

אבל הזמן חלף. נטלתי את התרופה כסדרה, והודות לה נמסכה בי מידה מסויימת של אופטימיות. בכל הצניעות, מול הדברים הגרועים-באמת שקרו לכולנו מאז, מי בכלל מקווה למצברוח טוב?

להוריד הילוך, פייסבוק

להוריד הילוך, 15.11.2023

220 מילים וכולן כורעות תחת כובדה של זוועת אוקטובר 💔

לִפְנֵי תְּרֵיסָר שָׁנִים הֶחְלַטְנוּ לְהוֹרִיד הִלּוּךְ. עָרַכְנוּ בְּדִיקוֹת וְנִתַּחְנוּ הִתָּכְנוּיוֹת. הַטַּבְלָאוֹת טָעֲנוּ, שֶׁכְּדֵי לָצֵאת לְגִמְלָאוֹת בִּרְוָחָה עָלֵינוּ לְהַמְשִׁיךְ לְיַצֵּר הַכְנָסָה. 

אֵיךְ יְכוֹלִים בְּנֵי זוּג בֶּעָשׂוֹר הַשְּׁבִיעִי שֶׁלָּהֶם לְהַמְצִיא אֶת עַצְמָם מֵחָדָשׁ? 

לא שיערנו שזה סיפור; למכור דירת גג נחשקת במרכז ולקנות בית קטן בישוב בצפון עם יחידת דיור להשכרה. מימוש חלום נעורים ובצידו רעיון פשוט להשלמת הכנסה. מה יכול להשתבש? 

ובכן, קפצנו למים

והם היו סוערים. לטוב ולרע גם זאת תכונת יסוד: כשיש מים - שוחים. אם מתגלה שהם רדודים עוברים להליכה. 

כחלק מאירועי הפרישה יצאנו לנפוש במטולה. כנראה שהיינו מוכנים להתאהב, כי זה מה שקרה לנו שם. התאהבנו בבית יפהפה עם חצר ענקית וגן פורח, מרפסת גפן הצופה לחרמון ולכפרי הלבנון, ועם חדרי אירוח מפוארים. מתוך תחושה מופרכת של דחיפות, משל זכינו להחזיק ברתמת חמורו של משיח, החלטנו כמעט מייד לרכוש את הבית. זה הכתיב שינוי בסדר היום: תיירות ולא בעלות על דירות להשכרה. אז מה? העניין הוא שתיירות היא מקצוע. (אגב, גם השכרת דירות).

עד מהרה קלטנו, שאירוח הוא ענף כלכלי לא יציב ורק לעיתים מתגמל. לכן לאחר כשנתיים של עבודה קשוחה הסבנו את הצימרים לדירות מגורים. היינו מהראשונים במושבה שעשו זאת ואחרים באו בעקבותינו. השינוי תבע לא מעט כסף אבל ההשקעה השתלמה.

בפרק הבא: הציפורן של האצבע.

כולנו העוטף ❤️‍🩹

לטוב ולרע, פייסבוק

 לטוב ולרע, הועלה לפייסבוק ב-8.11.2023

160 מילים

כל אשר ייכתב כורע תחת כובדו של של אסון אוקטובר ❤️‍🩹

לְטוֹב וּלְרַע, בְּמַצְּבֵי לַחַץ אֲנַחְנוּ נֶעֱטָפִים בִּסְגֻלּוֹת הַיְּסוֹד שֶׁלָּנוּ. מִי שֶׁנּוֹטֶה לִשְׁמֹר עַל שֶׁקֶט נַפְשִׁי נוֹתַר רָגוּעַ גַּם לְנֹכַח חֲדָשׁוֹת רָעוֹת; אַזְעָקוֹת וּמָמָ"ד לֹא מְעַרְעֲרִים אוֹתוֹ. וּמִי שֶׁלֹּא - לֹא!

יש בבית שלנו דייר בן 94 - אלוף משנה בדימוס, פצוע ראש מקרבות לטרון 1948, ניצול תאי הגזים בבירקנאו. המצב הנוכחי לא משבש את שיווי המשקל שלו. מה זה לעומת הקרמטוריום. הוא קיבל תלושי שכר עד לפני 3 שנים. בגיל 91 עדיין עבד בחברת בנייה, בהאמינו כי לחיים בלי עבודה סדירה משמעות פחותה. 

בין מכרינו יש מי שמבחירה ומתוך הזדקקות לשגרה אכן המשיכו לעבוד. חלקם אחזו במשרתם הקודמת ואחרים פנו לעבודות שונות, כמו השגחה בבחינות.

אני מעריץ את האדיקות ואת החריצות שלהם אבל שלא כמותם לא דמייתי את עצמי עובד בשביל מישהו ומאיזושהי סיבה עד גיל מופלג. אישית, אחרי יותר מיובל שנים של תעסוקה שאינה פוסקת לרגע השתוקקתי למנוחה ארוכה. בדמיוני הענקתי לבטלה גוף ופנים, עם תואר וחיוך. 

בפרק הבא: להוריד הילוך.

כל אחד כפי יכולתו, פייסבוק

 

22/10/2023

    כל אחד כפי יכולתו:

נקראתי להשתתף בתוכנית הרדיו "ביחד במגדלים", ובה 4 פרקים חדשים, שיועלו לפודקאסט של מגדלי הים התיכון. נשוחח עם דיירים על "זִקְנָה בִּרְעֹם הַתּוֹתָחִים": על חולשה מול חוזקה - האם שנות חיים ונסיון עשיר שקולים לגוף עייף? איך עושים (ומרגישים) טוב גם בימים רעים? מה עובר עלינו בימים מורכבים אלה? - מפגשים עם דיירי הרשת, שמבקשים להשמיע את קולם. הסדרה תועלה בימים הקרובים לספוטיפיי ולאתרי פודקאסט נפוצים אחרים. אני מתרגש לקראתה.

עכשיו קום וכתוב, פייסבוק

עכשיו קום וכתוב 

(256 מילים, כ-½2 דקות קריאה)

כך אמרתי לעצמי. לא שכבתי ובכל זאת הייתי חייב לקום כדי לציית לסמכות שהפגנתי, הסמכות שהיא אני עצמי. 

נפרק לגורמים:

א. עכשיו. לא אחר כך. לא אחרי השלמת סיפור אחר. לפני בחינת הדואר האלקטרוני ומסרוני הוואטסאפ. גם לא לקרוא ספר. מדוע עכשיו? כי זה עכשיו - או מתישהו, או בכלל לא. נכון שלא תכננתי עכשיו. האמת היא שברגע ההוא כמעט שלא עשיתי דבר, סתם הקשבתי לקול המוזיקה ומתחתי גומיות משרד בתנועות עצבניות. מחשבות מערערות החלו להסתנן למוחי. כל טריקת דלת בבניין או במגרש החנייה דרכה את הקפיץ שמתחת לסרעפת. איחלתי מוות בייסורים לכל אופנוען שהאיץ בכבישים ודהירתו נשמעה כמו אזעקה. עדיין לא הופעלה היום אזעקה בעירי. היא תכף תבוא. באורח מוזר היא חסרה לשגרת היום שלי. ואם אהיה אז במקלחת או בשירותים? דמיינתי לי תרחישי אימה כאלה: אני רץ במסדרונות רטוב ומגולגל במגבת או עם גליל נייר טואלט ביד. עלי לצאת מהמחשבות האלה. עכשיו. עכשיו.

ב. קום. לקום במשמעות "לבנות משהו חדש". כאמור לא הייתי צריך לקום משכיבה כי כבר הייתי עסוק באותה עת בכל מיני עניינים פעוטים, שממחישים את חוסר השקט המבעבע בקצות אצבעותיי. 

ג. וכתוב: אחרי שגיהצתי חולצה סוררת, סידרתי את המטבח והעברתי כמה פריטים לארונית הכביסה, התפניתי לתוכנית ההיא בקול המוזיקה. פעלתי לפי כללי ההרגעה לימים שאין בהם שגרה - להתנתק מהחדשות, להתרחק מכורסת הטלוויזיה, לעשות דבר שבכל זאת יש בו שגרה. אני לא מצליח לקרוא ספר ברגעים כאלה. לאחר שהמחשבות מהמילים הקודמות איימו להשתלט עלי נזכרתי שמה שבאמת מיטיב איתי זאת הכתיבה, וליתר דיוק אותו רגע של שביעות רצון מכתיבה, שרמתה מניחה את דעתי. עכשיו קום וכתוב. 

ציוויתי והנה.

היד החזקה מאת דניאל קרן מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור"

הַיָּד הַחֲזָקָה - מֵאֵת דָּנִיאֵל קֶרֶן, 22.9.2023

[490 מִלִּים, כּ-5 דַּקּוֹת קְרִיאָה]

מָבוֹא:

שָׁלוֹם, שְׁמִי דָּנִי וַאֲנִי שְׂמָאלִי.

"אוֹהֲבִים אוֹתְךָ, דָּנִי". 

(***)

סִפּוּר וְהִרְהוּרִים:

שָׁנִים נִגַּנְתִּי בְּצֵ'לוֹ. הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בְּחַיַּי שֶׁבָּהּ אִמַּצְתִּי אֶת הַכְּלִי אֶל חֵיקִי הָיְתָה גַּם הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁבָּהּ יַד יָמִין שֶׁלִּי אָחֲזָה בַּקֶּשֶׁת שֶׁלּוֹ. הַמּוֹרֶה אָמַר לִי לְהַחֲזִיק אֶת הַקֶּשֶׁת בֵּין הָאֲגוּדָל לָאֶצְבָּעוֹת - "בַּאֲמִינוּת וּבַעֲדִינוּת"; כָּךְ חָרַז הַמּוֹרֶה מְנַחֵם, שֶׁהָיָה הַבֵּן שֶׁל גּוֹלְדָה. הָיִיתִי יֶלֶד קָטָן. לֹא הֵבַנְתִּי אֶת כַּוָּנָתוֹ וְהָיִיתִי מְשֻׁכְנָע שֶׁלְּעוֹלָם לֹא אַצְלִיחַ בְּכָךְ. הֲלֹא אֵין שׁוּם אֶפְשָׁרוּת, אָמַרְתִּי בְּלִבִּי, שֶׁאַחֲזִיק קֶשֶׁת שֶׁל צֵ'לוֹ בְּיָד יָמִין. וְעוֹד "בַּאֲמִינוּת וּבַעֲדִינוּת"! תָּאֲרוּ לְעַצְמְכֶם כַּמָּה מְתַסְכֵּל זֶה הָיָה אָז, לִהְיוֹת שְׂמָאלִי בְּעוֹלָם שֶׁל יְמָנִים. אֲבָל אֵיזוֹ הֲבָנָה טְמִירָה, שֶׁהַקֶּשֶׁת בְּיָד יָמִין הִיא מָשָׁל לִקְשָׁתוֹת אֲחֵרוֹת שֶׁיִּקָּרוּ עַל דַּרְכִּי בַּהֶמְשֵׁךְ, דָּחֲפָה אוֹתִי לְהִתְעַקֵּשׁ עַל אֲחִיזַת הַקֶּשֶׁת הַהִיא. (לֹא, לֹא, מַמָּשׁ לֹא; אִם לְהוֹדוֹת עַל הָאֱמֶת, אֵינֶנִּי חוֹשֵׁב שֶׁהָיָה שָׁם מַשֶּׁהוּ מִסְתּוֹרִי. יוֹתֵר - פַּחַד מֵהוֹרַי. כָּל הַזְּמַן הַזֶּה הָיְתָה אִמִּי מְצִיצָה מֵעֵבֶר לַפִּנָּה עִם הַר שֶׁל צִפִּיּוֹת - וָעֳנָשִׁים).

***

מַשֶּׁהוּ קַנְטְרָנִי דָּחַק בִּי לֹא מִזְּמַן לְהִתְחַיֵּב, בְּאֹפֶן פֻּמְבִּי, שֶׁבְּכָל יוֹם אֶשְׁתַּדֵּל לַעֲשׂוֹת דְּבַר-מָה שׁוֹבֵר שִׁגְרָה. מָה הָיָה דָּחוּף לִי לְהִתְחַיֵּב? הֲלוֹא חִכִּיתִי 76 שָׁנָה - יָכֹלְתִּי לְהַמְתִּין עוֹד 76. וּמָה יֵשׁ לִי נֶגֶד שִׁגְּרָה? הֲלֹא הִיא מְרַפֶּדֶת אוֹתָנוּ בְּנוֹחוּת וּבִטָּחוֹן, שֶׁכֹּה חִיּוּנִיִּים לְאֵיכוּת הַחַיִּים שֶׁלָּנוּ. הַבְּעָיָה הִיא שֶׁלַּשִּׁגְרָה יֵשׁ נְטִיָּה לְהַרְדִּים - מִין נוֹמְבּוֹן מְפַנֵּק. 

 וְלַמְרוֹת ששִׁמּוּשׁ מֻשְׂכָּל בְּכַדּוּרֵי שֵׁנָה לֹא פָּסוּל בְּעֵינַי, מַפְחִיד אוֹתִי לִהְיוֹת יַשְׁנוּנִי עוֹד לִפְנֵי שֶׁהָלַכְתִּי לִישֹׁן; לִהְיוֹת זוֹמְבִּי.

אָז כְּדֵי לְקַיֵּם אֶת הִתְחַיְּבוּתִי לַחֲרֹג מֵהַשִּׁגְרָה שָׁקַלְתִּי אֶפְשָׁרוּיוֹת שׁוֹנוֹת. למשל:

- לְגַלּלִקְנוְלַמְרוֹתוֹתוֹת אֶת אָמֵרִיקָה. לְרֹעַ הַמַּזָּל, קוֹלוּמְבּוּס הִקְדִּים אוֹ

-  אֶת אָלַסְקָה מֵהָרוּסִים. מַחֲשָׁבָה יָפָה, דָּנִי, אֲבָל הָאָמֵרִיקָנִים כְּבָר עָשׂוּ זֹאת. 

- לְהַמְצִיא אֶת הַגַּלְגַּל. רַעְיוֹן אַדִּיר! (חבל שמִישֶׁהוּ מִמֵּשׁ אוֹתוֹ לְפָנַי).   

   

הוֹאִיל ורֹב הַדְּבָרִים הַחֲשׁוּבִים כְּבָר קָרוּ, נוֹתַר מָקוֹם רַק לְמֶחְווֹת צְנוּעות, שֶׁאָמְנָם לֹא יַשְׁפִּיעוּ עַל הַגְּלוֹבּוּס, אַךְ תִּהְיֶה לָהֶן חֲשִׁיבוּת בַּעֲבוּרִי, וּמִכָּאן, בְּאֵיזֶה מַסְלוּל מְפֻתָּל, תִּמָּצֵא לָהֶן מַשְׁמָעוּת לָאֱנוֹשׁוּת כֻּלָּהּ; כָּךְ אֲנִי מַאֲמִין.

וּבְכֵן, לֹא חַיָּבִים לְהַרְחִיק עַד אָלַסְקָה אוֹ לְהַמְצִיא אֶת הַגַּלְגַּל. חָשַׁבְתִּי: דַּי לִי אִם אַצְלִיחַ לַחֲזֹר וּלְהִשְׁתַּמֵּשׁ, כְּמוֹ בְּיַלְדוּתִי, בַּיָּד הַיְּמָנִית שֶׁלִּי, שֶׁדּוֹמָה מְאוֹד לְיַד שְׂמֹאל, רַק בְּלִי הַתִּפְקוּד. אָז נִסִּיתִי לִכְתֹּב בְּיַד יָמִין, לִמְנוֹת, לְהַבְרִיג, לְהִתְוַכֵּחַ, לְהַצְבִּיעַ ולְהַאֲשִׁים ("אַתָּה, אַתְּ, אַתֶּם, תִּתְבַּיְּשׁוּ לָכֶם, זֶה לֹא בְּסֵדֶר"). לֹא הִצְלַחְתִּי. 

אָז כָּאָמוּר, אֲנִי לֹא יָכוֹל לְבַשֵּׂר שֶׁהִתְחַלְתִּי לִכְתֹּב בְּיַד יָמִין אוֹ לִפְרֹס לֶחֶם אוֹ לִגְזֹר צוּרוֹת בַּיָּד הַזֹּאת. אֲבָל הַמֶּסֶר הָאָרֹךְ הַזֶּה הֻקְלַד כֻּלּוֹ בְּיַד יָמִין. אוֹת-אוֹת, לְאַט לְאַט - בְּיַד יָמִין. בֶּאֱמֶת, דַּמְיְנוּ לָכֶם אוֹתִי, הַשְּׂמָאלִי מִלֵּדָה: אוֹת-אוֹת בְּיַד יָמִין. 

[דֶּרֶךְ אַגַּב, הַתּוֹצָאָה הָיְתָה קָטַסְטְרוֹפָלִית: נֶאֱלַצְתִּי לִמְחֹק הַכֹּל וּלְהַקְלִיד מֵחָדָשׁ. 

כֵּן, עָלַי לְקַבֵּל זֹאת: יֵשׁ מְלָאכוֹת שֶׁרַק הַיָּד הַחֲזָקָה מְסֻגֶּלֶת לְבַצֵּעַ. 

אֲבָל גָּדַלְנוּ עַל הַמִּיתוֹס, שֶׁאֵין דָּבָר הָעוֹמֵד בִּפְנֵי הָרָצוֹן! חֲבֵרַי הַיְּקָרִים, יֵשׁ הַרְבֵּה דְּבָרִים שֶׁעוֹמְדִים בִּפְנֵי הָרָצוֹן וּבְגִילֵנוּ כְּבָר מֻתָּר לְהוֹדוֹת בְּכָךְ].

סִפְּרוּ לִי בְּיַלְדוּתִי - וְגָרוּעַ מִכָּךְ, גַּם כְּשֶׁבָּגַרְתִּי - כִּי יֵשׁ בָּעוֹלָם אֲנָשִׁים, שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא חָווּ כִּשָּׁלוֹן; גְּבָרִים וְנָשִׁים שֶׁכָּל חַיֵּיהֶם רַק חֶדְוַת הַצְלָחָה. כְּאֶחָד שֶׁמְּגָרֵד אֶת הַקִּיר בַּצִּפָּרְנַיִם כְּדֵי לְלַקֵּט הֶשֵּׂגִים - אֲנִי מוֹדֶה כִּי לֹא פָּגַשְׁתִּי אֶת יְצוּרֵי-הָעָל הַלָּלוּ. הָרִצְפָּה בְּבֵיתִי מְכֻסָּה בְּכִשְׁלוֹנוֹת וְהַצִּפָּרְנַיִם מְלֻכְלָכוֹת מִמַּאֲמָץ. הָעִקָּר בְּעֵינַי הוּא, שֶׁהַצִּפָּרְנַיִם יִהְיוּ תָּמִיד מְלֻכְלָכוֹת בְּנִסָּיוֹן לְהַצְלִיחַ. 

לְחַיֵּי הַצִּפָּרְנַיִם הַמְּלֻכְלָכוֹת!

"מושיקו וחושם" מאת צביה גולן, מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור"

מתוך ספרה הראשון של צביה גולן "אהוד מקבוצת נרקיסים", שהוא הומאז' לילדות בקיבוץ בנגב. הקטע הוקרא ע"י דני קרן ב-4.8.2023 בפני הדיירים בבית בוטיק סביון מרשת מגדלי הים התיכון, במסגרת הפינה "רגע לסיפור":

[526 מילים, כ-5 דקות קריאה]

עַל עֲצֵי הַתְּאֵנָה הִשְׂתָּרְגוּ פֹּה וָשָׁם גְּפָנִים. אֶשְׁכּוֹלוֹת עֲנָבִים זְהוּבִים

הָיוּ בָּהֶן וְטַעְמָם כִּדְבַשׁ.

"נָכוֹן שֶׁזֶּה כְּמוֹ גַּן עֵדֶן?", שָׁאַל אוֹתִי עוֹדֵד, וְקָטַף לְעַצְמוֹ אֶשְׁכּוֹל. תֶכֶף הִכְרִיז מִישֶׁהוּ: קָפֶה! רֵיחוֹ הַטּוֹב שֶׁל הַקָּפֶה הִתְפַּשֵּׁט בֶּחָלָל. יָשַׁבְנוּ בְּצֵל הָעֵץ, שׁוֹתִים קָפֶה וְטוֹעֲמִים מִדֵּי פַּעַם תְּאֵנָה אוֹ אֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים. 

"הַקְשִׁיבוּ!", אָמַר מִישֶׁהוּ.

מֵרָחוֹק נִשְׁמְעוּ קוֹלוֹת פְּעִיָּה, טְפִיפַת רַגְלַיִם וּקְרִיאוֹת גְּרוֹנִיּוֹת. הִפְנֵיתִי רֹאשִׁי לְעֵבֶר הַקּוֹלוֹת אֲבָל עָנָן אָבָק הִתְרוֹמֵם וְהִסְתִּיר אֶת הַהוֹלְכִים מֵאֲחוֹרָיו. "הַבֶּדְוִים יוֹצְאִים לַמִּרְעֶה", אָמַר אָסָף. 

עַד מְהֵרָה הִתְמַלֵּא הֶעָרוּץ בְּכִתְמֵי שָׁחֹר לָבָן. עִזִּים שְׁחֹרוֹת, וּלְצִדָּן בֶּדְוִיּוֹת בִּגְלִימוֹת שְׁחֹרוֹת. הֵן הָלְכוּ בֵּינוֹת לַכְּבָשִׁים שֶׁצִּמְּרָן הֶחָדָשׁ הָיָה עֲדַיִן לָבָן וְנָקִי. בְּמֶרְכַּז הָעֵדֶר פָּסַע בֶּדְוִי גְּבַהּ קוֹמָה וְהִשְׁמִיעַ קוֹלוֹת זֵרוּז גְּרוֹנִיִּים. בַּצַּד רָכְבוּ עַל חֲמוֹרִים נָשִׁים רְעוּלוֹת פָּנִים וְתִינוֹקוֹת בִּזְרוֹעוֹתֵיהֶן, וּמִסָּבִיב הִתְרוֹצְצוּ כְּלָבִים רָזִים וִילָדִים יְחֵפִים.

"הֵם נִרְאִים כְּמוֹ בִּיצִיאַת מִצְרַיִם", מִלְמֵל יוֹאָב.

מֵאֲחוֹרֵי הָעֵדֶר דִּלְּגוּ שְׁנֵי עֲיָרִים, מַצְחִיקִים בִּתְנוּעוֹתֵיהֶם הַגַּמְלוֹנִיּוֹת. כָּל הַכְּבֻדָּה קָרְבָה אֵלֵינוּ. הַיְּלָדִים בָּחֲנוּ אוֹתָנוּ בְּעֵינַיִם נוֹצְצוֹת – וְעָטוּ

עַל עֲצֵי הַתְּאֵנָה וְהַגְּפָנִים.

"שָׁלוֹם", בֵּרַךְ רוֹנִי אֶת הַבֶּדְוִי הַמְּבֻגָּר - 

״שָׁלוֹם וּבְרָכָה!״

"לֹא טוֹב... לֹא טוֹב...", נֶאֱנַח הַבֶּדְוִי. "אֲנַחְנוּ מְחַפְּשִׂים מָקוֹם חָדָשׁ. שָׁם", הִצְבִּיעַ אֶל הַגְּבָעוֹת שֶׁבַּמִּזְרָח, "הַכֹּל רֵיק, הַכְּבָשִׂים אָכְלוּ הַכֹּל". עָמַדְנוּ סְבִיב רוֹנִי, מִתְבּוֹנְנִים בְּסַקְרָנוּת בָּאֲנָשִׁים וּבָעֵדֶר. הַיְּלָדִים הַקְּטַנִּים בָּחֲנוּ אוֹתָנוּ בְּעֵינַיִם קְרוּעוֹת לִרְוָחָה. 

"אַלְלָה יַעֲזֹר לָכֶם", בֵּרַךְ אוֹתָם רוֹנִי.

"אִינְשַׁלְלָה", עָנָה לוֹ הַבֶּדְוִי. וְאָז הִסְתַּכֵּל עָלֵינוּ בְּמִין מַבָּט חוֹדֵר, כְּאִלּוּ בִּקֵּשׁ לִקְרֹא אֶת מַחְשְׁבוֹתֵינוּ, "יְלָדִים טוֹבִים", אָמַר לָנוּ, "אוֹהֲבִים חַיּוֹת. בַּקִּבּוּץ יֵשׁ הַרְבֵּה אֹכֶל טוֹב לְחַיּוֹת". לֹא יָדַעְנוּ לְמָה הוּא מִתְכַּוֵּן, אֲבָל הוּא צָעַק בְּעַרְבִית כַּמָּה מִשְׁפָּטִים וּשְׁנֵי נְעָרִים יָצְאוּ מִתּוֹךְ הָעֵדֶר, רָצוּ

אֶל הָעֲיָרִים וְהֵבִיאוּ אוֹתָם אֵלָיו.

"הִנֵּה שְׁנֵי חֲמוֹרִים קְטַנִּים", אָמַר. 

"יִהְיוּ חֲמוֹרִים גְּדוֹלִים", הֵשִׁיב לוֹ רוֹנִי, סָפֵק בִּצְחוֹק סָפֵק בִּרְצִינוּת. 

"לַחֲמוֹרִים קְטַנִּים אֵין אֹכֶל", הִמְשִׁיךְ הַבֶּדְוִי, "בַּקִּבּוּץ יֵשׁ אֹכֶל לַחֲמוֹרִים". 

הִתְחַלְנוּ תּוֹפְשִׂים אֶת הָעִנְיָן : "הוּא רוֹצֶה לָתֵת לָנוּ אֶת הָעֲיָרִים", אָמַר אַמְנוֹן. "הַלְּוַאי", לָחֲשָׁה נִירָה.

קְחוּ חֲמוֹרִים קְטַנִּים".

"אֲבָל אֵין לָנוּ כֶּסֶף", הִתְחִיל רוֹנִי לִמְחוֹת. 

"חֲמוֹרִים קְטַנִּים בְּמַתָּנָה. לֹא צָרִיךְ כֶּסֶף - יֵשׁ אֹכֶל לַחֲמוֹרִים יֵשׁ טוֹב", הוּא אָחַז בְּעַיִר אֶחָד, דָּחַף אוֹתוֹ מֵאָחוֹר, וּבְמַכָּה קַלָּה הִדְהִיר אוֹתוֹ לְעֶבְרֵנוּ וְכָךְ עָשָׂה גַּם לַשֵּׁנִי.

הִתְקַבַּצְנוּ נְבוֹכִים סְבִיב הָעֲיָרִים.

תַּגִּידוּ לְפָחוֹת תּוֹדָה!", פָּקַד עָלֵינוּ רוֹנִי בִּלְחִישָׁה. 

"תּוֹדָה רַבָּה" זִמַּרְנוּ בְּמַקְהֵלָה.

"אַלְלָה יַעֲזֹר לָכֶם וְלַחֲמוֹרִים", אָמַר הַבֶּדְוִי. שׁוּב הִשְׁמִיעַ קוֹלוֹת קְרִיאָה וְזֵרוּז לִכְבָשָׁיו וְהִמְשִׁיךְ עִם הָעֵדֶר בְּמוֹרַד הָאָפִיק, שֶׁהִתְכַּסָּה עֲנַן אָבָק.

"נוּ, כָּעֵת יֵשׁ לָנוּ בְּעָיָה חֲדָשָׁה. מַרְבֶּה נְכָסִים מַרְבֶּה דְאָגָה", חִיֵּךְ רוֹנִי.

"כַּמָּה הֵם מְתוּקִים," הַבָּנוֹת הִתְמוֹגְגוּ וְלִטְּפוּ אֶת רָאשֵׁי הָעֲיָרִים.

"צָרִיךְ לָתֵת לָהֶם שֵׁמוֹת", קָבַע אַלּוֹן. 

הַבָּעָתוֹ שֶׁל הָעַיִר הַקָּטָן הָיְתָה תְּמִימָה וְעַרְמוּמִית כְּאֶחָד. צִבְעוֹ שְׁחַרְחַר וְקוֹמָתוֹ נְמוּכָה. הַשֵּׁנִי הָיָה אָפֹר וְגָבוֹהַּ יוֹתֵר, וּלְפַרְצוּפוֹ הַבָּעָה עַקְשָׁנִית. הַצָּעוֹת לְשֵׁמוֹת עָפוּ מִכָּל עֵבֶר. כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ נִסָּה לִתְרֹם אֶת חֶלְקוֹ לְפָרָשַׁת הַשֵּׁמוֹת. כָּל

כִּנּוּיֵי הַחָכְמָה וְהַטִּפְּשׁוּת הָאֶפְשָׁרִיִּים עָבְרוּ בְּשַׁרְשֶׁרֶת. 

בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר קִבֵּל הָעַיִר הַקָּטָן אֶת הַשֵּׁם "חוּשָׁם" וְאִלּוּ לַגָּדוֹל יוֹתֵר קָרָאנוּ "מוֹשִׁיקוֹ".

אַבְנֵר קָפַץ עַל אַרְגַּז וְהִכְרִיז חֲגִיגִית: "בָּזֶה מִתְקַבְּלִים חוּשָׁם וּמוֹשִׁיקוֹ לִקְבוּצַת נַרְקִיסִים!". 

חָזַרְנוּ מִן הַמַּחֲנֶה עֲמוּסִים בְּפֵרוֹת וּמְלֵאִים בְּקוֹצֵי צַבָּר. הַיְּלָדִים רָכְבוּ לְאִטָּם עַל הָאוֹפַנַּיִם, מַקִּיפִים אֶת הָעֲיָרִים. הָאוֹרְחִים הַנִּכְבָּדִים הוּבְאוּ אֶל מֶשֶׁק הַיְּלָדִים וּמִיָּד הֵקַמְנוּ לָהֶם אֻרְוָה יָפָה. 

זֶהוּ, כָּעֵת נִפְתַּח הַפֶּרֶק: חוּשָׁם וּמוֹשִׁיקוֹ בַּקִּבּוּץ.

אקליפס (חלק ב' ב-לאה'לה) מאת דניאל קרן, מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור"

אֶקְלִיפְּס [ חֵלֶק ב' ב-לֵאָה'לֶה]

[780 מִלִּים, כְּ-8 דַּקּוֹת קְרִיאָה]

אֶפְשָׁר לְהַגִּיעַ לְמִסְעֶדֶת לֵאָה'לֶה בָּרֶגֶל בְּתוֹךְ דַּקּוֹת מְעַטּוֹת - מְשִׂימָה לֹא מְסֻבֶּכֶת לְזוּג רָעֵב. זֶה הָיָה עֶרֶב הַסִּיּוּם שֶׁל הַחֻפְשָׁה וְהֶחְלַטְתִּי לְשַׁחְרֵר סוֹף-סוֹף אֶת נַעֲלֵי הַסְּפּוֹרְט הַחֲדָשׁוֹת מִשַּׂקִּית הַפִּשְׁתָּן עִם הֶדְפֵּס הַקּוֹפֵץ-לַגֹּבַהּ. הֵן בֶּאֱמֶת יְפֵהפִיּוֹת; לְבָנוֹת, קַו הַגִּזְרָה שֶׁלָּהֶן קְלָאסִי, הַסֻּלְיָה עֲשׂוּיָה גּוּמִי מֻקְצָף וְהָרְפִידָה מְפַנֶּקֶת. דִּמִּיתִי אוֹתִי לְרֶגַע מְרַחֵף מֵעַל הַבָּתִּים, חוֹצֶה אֶת תְּכֹל הַשָּׁמַיִם וּמַשְׁקִיף עַל הַכֹּל מִלְּמַעְלָה. בַּמְּחִיר שֶׁעָלוּ ה-אֶקְלִיפְּס, הֵן בֶּאֱמֶת חַיָּבוֹת לִי שָׁמַיִם וָאָרֶץ. נָעַלְתִּי אוֹתָן וְעַד מְהֵרָה עָמַדְתִּי עַל הַפַּעַר בֵּין צִפִּיּוֹת לַמְּצִיאוּת. 

"תֵּרָגַע, גַּבִּי, הַבַּד יִמָּתַח. גַּם לַנַּעַל לֹא קַל", אָמְרָה רַעְיָתִי. "בַּסּוֹף תִּתְרַגְּלוּ זֶה לָזֶה", תָּמָר הֵעִיפָה בִּי מַבָּט, הַשָּׁמוּר אֶצְלָהּ לְטִפּוּסִים רַכְרוּכִיִּים. "תִּתְרַגְּלוּ זֶה לָזֶה", כְּאִלּוּ אֲנִי וְהַנַּעֲלַיִם שְׁתֵּי יֵשׁוּיוֹת שְׁווֹת עֵרֶךְ. "תִּרְאִי", הִתְלוֹנַנְתִּי, "נַעַל יָמִין בְּסֵדֶר אֲבָל הַשְּׂמָאלִית מַמָּשׁ לוֹחֶצֶת. אֲנִי לֹא יָכוֹל לָלֶכֶת כָּךְ. כּוֹאֵב לִי". 

תְּגוּבָתָהּ הַבָּאָה הִכְאִיבָה לִי אַף יוֹתֵר. קוֹלָה חִקָּה קוֹמִיקָאִית יְדוּעָה: "מַר שִׂיבֵּר, זֶה נִשְׁמָע כְּמוֹ אוֹי-יו-יוי". וְאָז הִיא חָזְרָה לְעַצְמָהּ; (הִיא נוֹטָה לִהְיוֹת דִּידַקְטִית, לְעִתִּים): "ה-אֶקְלִיפְּס עָלוּ לָנוּ הוֹן, אָז לְפָחוֹת תְּנַסֶּה לְהוֹצִיא מֵהֶן מַשֶּׁהוּ". 

עַכְשָׁו, בְּעוֹדִי מִתְנַהֵל לְאִטִּי לְצַד רַעְיָתִי, מִתְגַּנֵּב לְלִבִּי חֲשָׁשׁ, הַקָּשׁוּר בִּפְרִיכוּת הַצִּפִּיּוֹת הַגְּבוֹהוֹת: אִם תְּהִלַּת אֶקְלִיפְּס - מוּתָג נַעֲלַיִם בֵּינְלְאֻמִּי נֶחְשָׁק וְיָקָר - נִרְמֶסֶת כָּךְ תַּחַת רַגְלַי, מָה אִם גַּם אֵצֶל לֵאָה'לֶה הָאֹכֶל כְּבָר לֹא מָה שֶׁהָיָה? 

הָיוּ בַּטַּיֶּלֶת הֲמוֹנֵי אָדָם מִכָּל הַגִּילִים. מִעוּטָם שִׁכּוֹרִים, אֲחֵרִים סְתָם שְׂמֵחִים בְּדֵצִיבֵּלִים גְּבוֹהִים. חַלּוֹנוֹת הָרַאֲוָה שָׁלְחוּ לַמִּדְרָכָה אֲלֻמּוֹת שֶׁל אוֹר, שֶׁצָּבְעוּ אֶת פָּנֵינוּ בִּשְׁלַל גְּוָנִים. אֲבָל תָּמָרִי וַאֲנִי הָיִינוּ מְחֻיָּבִים לְמַטָּרָה וּלְלוּחַ זְמַנִּים, לַמְרוֹת אִי-הַנּוֹחוּת שֶׁהֵסֵבּוּ לִי נַעֲלֵי הַסְּפּוֹרְט הַמּוּתָגִיּוֹת שֶׁלִּי. 

מוֹכְרָן דָּבִיק שֶׁל צַעֲצוּעִים רוֹעֲשִׁים שִׁגֵּר אֵלַי בַּעֲלֵי חַיִּים פַּרְוָתִים זוֹלְלֵי סוֹלְלוֹת, שֶׁנְּגָחוֹ בְּרַגְלַי בְּעוֹדָם מְנִיפִים וּמוֹרִידִים יָדַיִם בִּתְנוּעָה מְקֻטַּעַת. הִנֵּה דֹּב שְׁמַנְמַן עִם תֹּף. הַכֹּל נִרְאֶה אֲמִתִּי, אַף כִּי קָטָן. בְּעִצּוּמָהּ שֶׁל מִתְקֶפֶת הַדֹּב עַל רַגְלִי הַשְּׂמָאלִית קוֹף גִּ'ינְגִ'י מְמֻשְׁקָף הִדֵּס לְעֶבְרִי בְּפִשּׂוּק מְאַיֵּם, וְשָׁעָה שֶׁנִּטְפָּל לָאַקְלִיפָּס הַלְּבָנוֹת שֶׁלִּי הוּא הִקִּישׁ בִּתְנוּעָה מְגֻשֶּׁמֶת בְּצֶמֶד מְצִלְתַּיִם. אֲנִי מַבְחִין בִּמְעוֹדֶדֶת זְעִירָה בַּחֲצָאִית רַפֶּיהָ כְּחֻלָּה וּבָאֲפֻדָּה אֲדֻמָּה-לְבָנָה, שֶׁכּוֹכָבִים מְנַצְנְצִים בָּהּ, מִשְׁתַּחְרֶרֶת מִיְּדֵי הַמַּפְעִיל - לֹא בָּרוּר לִי אֵם דָּרַךְ קְפִיץ בְּגַבָּהּ אוֹ הֶעֱבִיר אֶת מֶתֶג הַסּוֹלְלוֹת לְ"On". הַמְּעוֹדֶדֶת הַקְּטַנָּה עוֹשָׂה דַּרְכָּהּ אֵלַי. עַל פָּנֶיהָ, מִתַּחַת לַשֵּׂעָר הַבְּלוֹנְדִּינִי, נָסוּךְ חִיּוּךְ שֶׁל אֹשֶׁר שֶׁמַּיְּמִי וְיָדָהּ הַיְּמָנִית לוֹפֶתֶת שַׁרְבִיט נִצּוּחַ. תַּחַת הֶלֶם הַמִּתְקָפָה מֵאַרְבַּע הָרוּחוֹת קָפָאתִי לְרֶגַע, אֲבָל בְּעִיטָה נִמְרֶצֶת בַּקּוֹף הַמִּסְכֵּן סִיְּעָה לִי לְהִשְׁתַּחְרֵר מֵהַחֲרָדָה. 

פְּרָט לְכָךְ הָיָה נֶחְמָד. כָּל כָּךְ הַרְבֵּה שִׂמְחָה הָיְתָה בַּטַּיֶּלֶת. טוֹב,"שִׂמְחָה" זֹאת הַפְרָזָה; מוּטָב לוֹמַר "קוֹלָנִיּוֹת". 

בְּמִפְגַּשׁ הַטַּיֶּלֶת עִם רְחוֹב שֶׁגּוֹלֵשׁ לְמַעֲגָן הַסִּירוֹת הַסָּמוּךְ עָמַד אָקוֹרְדְּיוֹנִיסְט בִּבְלוֹאִים, בָּחוּר עֲנָקִי. מַחְלְפוֹת רֹאשׁוֹ כִּסּוּ אֶת כְּתֵפָיו הָרְחָבוֹת וְהָיָה לוֹ זְקַן מִדּוֹת. (הַכֹּל בּוֹ נִרְאֶה - "לֹא יָפֶה לִקְרֹא לוֹ מֻזְנָח", נָזְפָה בִּי תָּמָרִי - אָז אֲסַכֵּם ב"לֹא מְטֻפָּח"). מִן הַמִּכְנָס הַשְּׂמָאלִי שֶׁלּוֹ הִשְׁתַּלְשְׁלָה לְשׁוֹן חָאקִי אֲרֻכָּה שֶׁל בַּד קָרוּעַ וְתָהִיתִי אִם זֶה הֵעִיד עַל מְצוּקָתוֹ הַכַּלְכָּלִית אוֹ עַל טַעְמוֹ בְּאָפְנָה.

סוֹף סוֹף אָקוֹרְדְּיוֹן שֶׁהוֹלֵם אֶת מִי שֶׁמַּחֲזִיק בּוֹ. אֵיזֶה בִּרְיוֹן. אַרְגַּז הַכְּלִי שָׁכַב פָּעוּר עַל אֲרִיחֵי הַמַּרְצֶפֶת וְהַקְּטִיפָה הַכְּחֻלָּה שֶׁצִּפְּתָה אוֹתוֹ מִבִּפְנִים קָלְטָה מַטְבְּעוֹת. עָצַרְתִּי לְרֶגַע, לְהִתְפַּעֵם מֵהַמַּרְאֶה וּלְהַאֲזִין לַמּוּזִיקָה. הוּא נִגֵּן נֶהֱדָר קֶטַע שֶׁל פִּיָּאצוֹלָה. אֻמָּן שֶׁל מַמָּשׁ. אֶצְבְּעוֹתַי גִּשְּׁשׁוּ אַחַר כֶּסֶף קָטָן. 

"נוּ, אֲנַחְנוּ מְאַחֲרִים, יְבַטְּלוּ לָנוּ אֶת הַהַזְמָנָה", תָּמָר דָּחֲקָה בִּי. "רַק שְׁנִיָּה", בִּקַּשְׁתִּי. הַצְּלִילִים הִצְמִידוּ אוֹתִי לַמָּקוֹם. עָלִים וּפִסּוֹת נְיָר הִתְעַרְבְּבוּ בִּמְעוּפָם בְּמִסְדְּרוֹן הָרוּחַ שֶׁבֵּין הָרְחוֹב לַטַּיֶּלֶת. מִן הַמַּעֲגָן הִגִּיעַ אֵלַי קוֹל חֲרִיקָה, שֶׁל סִירוֹת דַּיָּגִים קְטַנּוֹת, מִתְחַכְּכוֹת בָּרְצִיף עַל פְּנֵי הָאַדְוָה הַמִּתְעוֹרֶרֶת. 

"הֵי, אַתָּה", קָרָא לְעֶבְרִי הַנַּגָּן הַמְּזֻקָּן, "שִׂים אֵיזֶה מַטְבֵּעַ". 

עַכְשָׁו, כְּשֶׁהֻפְנְתָה אֵלַי תְּבִיעָה כֹּה נוֹקֶבֶת מָשַׁכְתִּי בִּכְתֵפִי וְהִפְנֵיתִי לְתָמָרִי מַבָּט שׁוֹאֵל. 

"בּוֹא...עַכְשָׁו", הִיא סִנְּנָה בְּכַעַס וְאָחֲזָה בְּיָדִי. צִיַּתְתִּי וּפָנִיתִי לָלֶכֶת אַחֲרֶיהָ. 

וְאָז הָאָקוֹרְדְּיוֹנִיסְט קָרָא לְעֶבְרִי: "בֶּן אָדָם - מָה קוֹרֶרֶרֶה? אֶחָד שֶׁנּוֹעֵל אֶקְלִיפְּס לֹא יָכוֹל לָשִׂים לִי כַּמָּה שֶׁקֶל בַּקֻּפְסָה. לָמָּה אַתָּה מִתְקַמְצֵן?"

(וְהִנֵּה, בָּרֶגַע הַסִּפְרוּתִי הַזֶּה נְטוּעִים הָרֶגַע עַצְמוֹ וְגַם הִשְׁתַּקְּפוּתוֹ בְּחַיַּי רֶבַע מֵאָה מְאֻחָר יוֹתֵר; הוֹוֶה וְעָתִיד יַחְדָּיו. אִלּוּ עָמַדְתִּי בִּזְמַן אֲמִתִּי עַל טִיבוֹ הַמְּגֻוָּן שֶׁל הָרֶגַע יִתָּכֵן שֶׁהָיִיתִי מַצִּיעַ לְנַגָּן: "חֲזֹר בְּךָ". זֶה הָיָה הָרֶגַע שֶׁבּוֹ נִזְרַע הַסִּפּוּר הַזֶּה שֶׁאֲנִי מְסַפֵּר לָכֶם עַכְשָׁו. הָיִיתִי אוֹמֵר לוֹ: "שְׁמַע, סַנְטָה, כְּדַאי שֶׁתַּחְזֹר בְּךָ, כִּי אִם לֹא תַּעֲשֶׂה כֵן, בְּעוֹד 25 שָׁנָה תִּהְיֶה הָאִישׁ הָרַע בְּסִפּוּר שֶׁאֶכְתֹּב, סִפּוּר שֶׁכִּמְעַט כֻּלּוֹ - פְּרָט לַפְּרָט הַזֶּה - עוֹרְבָא פָּרַח, מַעֲשִׂיָּה שֶׁמַּתְחִילָה בְּמָלוֹן לֹא-קַיָּם וַעֲתִידָה לְהִסְתַּיֵּם בְּמִסְעָדָה מֻמְצֵאת, עֲלִילָה שֶׁנִּקְלַעַתְּ בְּמַהֲלָכָהּ לְמִפְגָּשׁ עִם צַעֲצוּעִים מְדֻמְיָנִים אֲבָל פּוֹגֶשֶׁת גַּם אוֹתְךָ; וְאַתָּה, אַתָּה הַדְּמוּת הַמַּמָּשִׁית הַיְּחִידָה בַּסִּפּוּר. אַתָּה פּוֹגֵעַ בִּי, וּבְיָדִי כֹּחַ הַמִּלָּה, הַכֹּחַ שֶׁלֹּא תֵּצֵא טוֹב מֵהַסִּפּוּר. אָז הִנֵּה הַצָּעָתִי - חֲזֹר בְּךָ, אֵין אֶקְלִיפְּס, אֵין מַטְבֵּעַ, אֵין לְךָ קְרָעִים מוּזָרִים בַּמִּכְנָסַיִם וְאַתָּה סְתָם נַגַּן אָקוֹרְדְּיוֹן כִּשְׁרוֹנִי שֶׁבְּמִקְרֶה נִלְכַּד בָּעֵט שֶׁלִּי. חֲזֹר בְּךָ וְאֵין סִפּוּר, מָה אַתָּה אוֹמֵר?"... אֲבָל בָּרֶגַע הַהוּא, הָאֲמִתִּי, לִפְנֵי חֲצִי יוֹבֵל שָׁנִים, לֹא בְּהִשְׁתַּקְּפוּתוֹ הַסִּפְרוּתִית - לֹא חָזִיתִי דָּבָר). 

פִּתְאוֹם - כָּל הָעֶרֶב הַזֶּה, עִם תְּזָזִית הָאוֹרוֹת, וְהַמִּצְהָלוֹת, וּמוֹכֵר הַצַּעֲצוּעִים, וְהֶעָלִים בָּרוּחַ, וְהַנַּעֲלַיִם הַנּוֹרָאוֹת וּלְבַסּוֹף הַחוֹכְמוֹלוֹג הַלָּטִינִי, כָּל זֶה הָיָה יוֹתֵר מִדַּי לְעֶרֶב אֶחָד. "בּוֹאִי, תָּמָרִי" - אָחַזְתִּי בְּיָדֶיהָ וְהִתְחַנַּנְתִּי - "נַחֲזֹר לַמָּלוֹן, נַחֲטֹף מַשֶּׁהוּ בַּלּוֹבִּי".

וְ"לֵאָה'לֶה"? הִיא שָׁאֲלָה, אֲבָל יָדְעָה בְּעַצְמָהּ אֶת הַתְּשׁוּבָה: "לֵאָה'לֶה תְּחַכֶּה לָנוּ".

לאה'לה, מאת דניאל קרן, מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור"

לֵאָה'לֶה, מֵאֵת דָּנִיאֵל קֶרֶן, חֵלֶק רִאשׁוֹן מִתּוֹךְ שְׁנַיִם, 13.8.2023

[800 מִלִּים, כְּ-8 דַּקּוֹת קְרִיאָה]

יַקִּירַי, יֵשׁ לָכֶם קְשָׁרִים טוֹבִים עִם הַמְּסַפֵּר וְלָכֵן אֲנִי מְדַוֵּחַ לָכֶם בִּשְׁמוֹ, כִּי זֶהוּ סִפּוּר שֶׁעִקָּרוֹ שְׁבָחִים. כִּמְעַט רַק מִלִּים טוֹבוֹת יֵשׁ כָּאן. מִי שֶׁמְּחַפֵּשׂ אֵיזוֹ הַשְׁמָצָה עֲסִיסִית יִפְגֹּשׁ אוֹתָהּ בְּסִפּוּר אַחֵר. 

לִפְנֵי שָׁנִים הָפְכוּ פַּרְנְסֵי עִיר הַחוֹף אֶת מִדְרֶכֶת הַדּוּכָנִים הָרְעוּעִים לְטַיֶּלֶת. לְצַד מִבְנֵי הָעֵץ וְהַפַּח נִפְתְּחוּ הֵיכָלוֹת אָפְנָה וּבְשָׂמִים, שֶׁהֶעֱנִיקוּ לָעוֹבְרִים וְשָׁבִים תְּחוּשַׁת יֻקְרָה, מְבֻשֶּׂמֶת וּקְרִירָה. לֹא הָיִיתִי נִדְרָשׁ לַטַּיֶּלֶת אִלְמָלֵא הִתְמַקֵּם בָּהּ גַּם מִקְדַּשׁ הָאֹכֶל הַמְּפֻרְסָם שֶׁל "לֵאָה'לֶה". 

בְּיָמִים שֶׁבָּהֶם אֵירוֹפִּי נֶעֶשְׂתָה יוֹתֵר וְיוֹתֵר מִלַּת גְּנַאי, לֵאָה'לֶה" הִיא מִפְגַּן הַצְדָּעָה יַצִּיב וּבוֹטֵחַ לַמִּטְבָּח הָאֵירוֹפִּי.

פָּעֳלִי כִּמְנַהֵל מְכִירוֹת מוֹבִיל בְּעוֹלַם הַטֶּכְנוֹלוֹגְיָה הָעִלִּית הִפְגִּישׁ אוֹתִי עִם בְּכִירֵי חֲבָרוֹת רַבִּים בָּאָרֶץ וּבְחוּ"ל. אָזְנִי הָיְתָה כְּרוּיָה תָּמִיד לִפְנִינֵי מֵידָע, שֶׁכֵּן אִסּוּף מֵידָע עוֹמֵד בִּבְסִיסָהּ שֶׁל כָּל הַצְלָחָה. גַּם בְּשֶׁלִּי. הַרְשׁוּ לִי, בִּצְנִיעוּת - אֲנִי בֵּין הַטּוֹבִים בַּתְּחוּם הַטֶּכְנוֹלוֹגִי, אַךְ יֵשׁ טוֹבִים מִמֶּנִּי בִּפְרִישַׂת תַּשְׁתִּיּוֹת חֶבְרָתִיּוֹת, שֶׁגַּם הֵן מַרְכִּיב הֶכְרֵחִי בְּכָל הַצְלָחָה. לְמַזָּלִי תָּמָר מַשְׁלִימָה אוֹתִי. יֵשׁ בָּהּ, בְּרַעְיָתִי, נְחִישׁוּת וְרַעֲנַנּוּת בְּלִי גְּבוּל. הִיא מַמָּשׁ אַלּוּפָה בְּתִרְגּוּם שֶׁל תֵּאוֹרְיָה - לְהֶשֵּׂגִים בַּקֻּפָּה. אֵין סָפֵק, הַהַצְלָחָה רְשׁוּמָה גַּם עַל שֵׁם תָּמָרִי שֶׁלִּי.

                     ***

זֶה הָיָה בִּשְׁנוֹת הַשְּׁמוֹנִים שֶׁל הַמֵּאָה הָעֶשְׂרִים. בְּתוֹךְ עַרְפִלִּים שֶׁל אַלְכּוֹהוֹל, בְּבַר חָשׁוּךְ, סִפְּרוּ לִי עַל הָאִשָּׁה הַהִיא, לֹא צְעִירָה אַךְ חוּשָׁנִית לְהַפְלִיא, שֶׁאֵין דּוֹמֶה לְתַבְשִׁילֶיהָ; אִשָּׁה בְּשֵׁם לֵאָה, שֶׁבִּשְׁנוֹת הַחֲמִשִּׁים הַשַּׁמְרָנִיּוֹת בְּעִיר-חוֹף קְטַנָּה וּמְשַׁעֲמֶמֶת הָיְתָה לְסֶנְסַצְיָה שַׁעֲרוּרִיָּתִית: הִיא יָלְדָה בְּלֹא נִשּׂוּאִין; סֵרְבָה לְהִנָּשֵׂא לַאֲבִי בְּנָהּ וְהִתְעַקְּשָׁה לְגַדֵּל לְבַד אֶת הַיֶּלֶד. 

"מֻפְקֶרֶת!", הַנָּשִׁים קָרְאוּ לָהּ, "הַזּוֹנָה" וְ"אוּם אֶל בַּנְדּוּק", אֲבָל שָׁלְחוּ אֶת בַּעֲלֵיהֶן לִקְנוֹת אֶצְלָהּ גֵּפִילְטֶע-פִישׁ עִם חַזֶּרֶת שֶׁחָרְכָה אֶת מְעָרוֹת הָאַף - שֶׁיְּקַבְּלוּ אֶצְלָהּ תֵּאָבוֹן וַיֹּאכְלוּ בַּבַּיִת, וְכָךְ תֻּבְטַח רְצִיפוּת הַדּוֹרוֹת. 

אֵי-אָז, בְּמַחֲצִית הַמֵּאָה הַקּוֹדֶמֶת, הִיא עָמְדָה בֵּין הַסִּירִים בַּמִּרְפֶּסֶת שֶׁל "שֶׁדְלֶצְקִי לוּבָּה וְלֵאָה" וְהוֹצִיאָה לְכֻלָּם אֶת הָעֵינַיִם. כְּמוֹ קְפִיץ אֱנוֹשִׁי הִיא דִּלְּגָה מִמַּגָּשׁ הַחַלׇּדְיֵיץ לַקְּדֵרָה, שֶׁבָּהּ פִּרְפְּרוּ בִּתְרֵי קַרְפִּיּוֹן אֻמְלָלִים בְּפִרְכּוּס אַחֲרוֹן, וּמִשָּׁם לַסִּיר שֶׁבּוֹ נָחוּ מֵעַיִם מְמֻלָּאִים בְּכָל טוּב. בְּמִכְנָסַיִם קְצַרְצָרִים וּבְחֻלְצָה תּוֹאֶמֶת, שֶׁכַּפְתּוֹר אוֹ שְׁנַיִם, לְכָל הַיּוֹתֵר, רָכְסוּ אוֹתָהּ - הִיא מָכְרָה לַגְּבָרִים הַתַּאַוְתָנִיִּים מַאֲכָלִים שֶׁ-מָּמָה לובָּה אִמְּנָה אוֹתָהּ לְהָכִין עוֹד בְּמִינְסְק. מִן הַמִּרְפֶּסֶת לֵאָה'לֶה הִתְקַדְּמָה לְעֵסֶק מִשֶּׁלָּהּ בַּמֶּרְכָּז הַמִּסְחָרִי שֶׁל הַשְּׁכוּנָה וּמִשָּׁם, לְאַחַר עֶשְׂרוֹת שָׁנִים, עָבְרָה מַמְשִׁיכָתָהּ מִרְיָם לַטַּיֶּלֶת. עַכְשָׁו זֶה כְּבָר לֵאָה'לֶה בְּעָ"מ.

בְּבִקּוּרִי הַבָּא בָּעִיר הַיַּשְׁנוּנִית סָעַדְתִּי אֶצְלָהּ. וּמֵאָז שׁוּב וָשׁוּב.

"מַר שִׂיבֵּר, בָּרוּךְ הַבָּא", אוֹמֶרֶת לִי בִּכְנִיסָתִי אִשָּׁה מְבֻגֶּרֶת, "אֲנַחְנוּ שְׂמֵחִים לִרְאוֹתְךָ". אֲנִי מַאֲמִין לָהּ שֶׁהִיא שְׂמֵחָה. "תּוֹדָה לָךְ, מִרְיָם" אֲנִי מֵשִׁיב.

לֵאָה כְּבָר מִזְּמַן לֹא אִתָּנוּ אֲבָל הָאַגָּדָה חַיָּה וְנוֹשֶׁמֶת. מִי שֶׁמְּקַבֶּלֶת אֶת פָּנַי הִיא אַלְמְנָתוֹ שֶׁל הַבֵּן יוֹסֶלֶ'ה ("אֶל בַּנְדּוּק" - הַמַּמְזֵר), שֶׁהָיָה בַּרְנָשׁ מְחֻסְפָּס וְעֶשְׂרוֹת שָׁנִים נַתָּב בַּנָּמֵל. 

לִפְנֵי מִרְיָם נִצָּב שֻׁלְחָן קָטָן וְעָלָיו שַׁעֲוָנִית פִּרְחוֹנִית וְצִנְצֶנֶת עִם גּוּשִׁים שֶׁל סֻכָּר חוּם, שֶׁהָיָה פַּעַם לָבָן. הַשֻּׁלְחָן צָמוּד לַדֶּלְפֵּק, הַמַּפְרִיד אֶת הַמִּטְבָּח מֵחַדְרֵי הַסּוֹעֲדִים. זֶה דֶּלְפֵּק בְּגֹבַהּ שֶׁל - נוּ, בְּעֵרֶךְ - מֶטֶר וָחֵצִי, צָבוּעַ קְרֵם בִּמְשִׁיכוֹת קְצָרוֹת וְדַיְקָנִיּוֹת בִּדְמוּת קוֹנְכִיָּה. אֶצְבְּעוֹתֶיהָ שֶׁל מִרְיָם מַרְקִידוֹת סִפְלוֹן קָפֶה וּמֶלְצַר צָעִיר מַשְׁגִּיחַ לְמַלְּאוֹ כָּל הָעֵת. הִיא שָׁם עַד אַחֲרוֹן הַסּוֹעֲדִים, שָׁעָה שֶׁהַסִּירִים הַגְּדוֹלִים מִתְמָרְקִים בִּתְלוּלִיּוֹת שֶׁל קֶצֶף סַבּוֹן וְאַחַר נִתְלִים לְיִבּוּשׁ בְּאַנְקוֹלִי נִירוֹסְטָה. 

אוֹ אָז מִרְיָם פּוֹקַחַת עַיִן עֲיֵפָה אַךְ עֵרָנִית עַל הַקֻּפָּה, סוֹפֶרֶת כָּל גְּרוּשׁ וְקָשֶׁה לָהּ מְאוֹד אִם חָסֵר!

אֲבָל עִקַּר תַּעֲצוּמוֹתֶיהָ שֶׁל מִרְיָם - בָּרִחְרוּחַ. עַל פִּי הַנִּיחוֹחוֹת הַבָּאִים מִן הַתַּבְשִׁילִים הִיא יוֹדַעַת לְהוֹבִיל אֶת הַטַּבָּחִים. הִנֵּה הִיא, נוֹטֶלֶת לְגִימוֹת קָפֶה זְעִירוֹת - אֱלוֹהִים אַדִּירִים, כַּמָּה קָפֶה נוֹצַק לְקֵבָתָהּ בְּמַהֲלַךְ יוֹם הָעֲבוֹדָה שֶׁלָּהּ וְכַמָּה סֻכָּר! לְפֶתַע הִיא נִדְרֶכֶת וְקוֹלָהּ רוֹעֵם: יִפְעָת! תּוֹסִיפִי קֹרֶט מֶלַח לַאֲשָׁכֵי הָעֵגֶל וּתְנִי לָהֶם עוֹד דַּקָּה בַּסִּיר. דַּקָּה, לֹא יוֹתֵר. יִפְעָת, תּוֹרִידִי אֶת הַטְּחוֹל מֵהָאֵשׁ - עַכְשָׁו! וְתַשְׁגִּיחִי שֶׁהַפִּלְפֵּל עִם הָאֹרֶז הַפַּרְסִי לֹא מִתְיַבֵּשׁ; תְּוַדְּאִי שֶׁיֵּשׁ בַּסִּיר מַסְפִּיק מַיִם. רֶצֶף הַפְּקֻדּוֹת נִתַּז מִפִּיהָ מִבְּלִי לָקוּם כְּלָל מִגַּלְגַּל הַסְּפוֹג הַקָּשִׁיחַ, שֶׁסּוֹפֵחַ אֵלָיו אֶת הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁבִּבְעָיוֹתֶיהָ. יִפְעָת הוּא כִּנּוּיָם שֶׁל כָּל מִי שֶׁנִּמְצָאִים בַּמִּטְבָּח בְּאוֹתָהּ עֵת, אֲבָל בֶּאֱמֶת הַשֵּׁם הַזֶּה שַׁיָּךְ לְנֶכְדָּתָהּ שֶׁל מִרְיָם, קְצִינַת חֵיל הַיָּם בְּמִלּוּאִים, שֶׁקּוֹבֶרֶת בֵּין סִירֵי הָאָלוּמִינְיוּם הָעֲנָקִיִּים אֶת חֲלוֹם הַטִּיּוּל שֶׁלָּהּ לְאַחֲרֵי הַצָּבָא. 

מוֹטִי, בְּנָהּ שֶׁל מִרְיָם וְאָבִיהָ שֶׁל יִפְעָת, הָיָה בָּחוּר כִּשְׁרוֹנִי, שֶׁחִפֵּשׂ לְעַצְמוֹ חַיִּים קַלִּים. הוּא מִלֵּט אֶת נַפְשׁוֹ מִן הַסִּיזִיפִיּוֹת הַמַּהְבִּילָה שֶׁל הַמִּטְבָּח בְּעֶזְרַת לִמּוּדֵי הַנְדָּסָה בַּטֶּכְנִיּוֹן. מִרְיָם הִבְטִיחָה לוֹ חַיִּים נוֹחִים אִם יָבִיא הַבַּיְתָה דִּיפְּלוֹמָה שֶׁל אִינְגִּ'ינֵר. אַךְ סָמוּךְ לְסִיּוּם הַלִּמּוּדִים אֵרְעָה לוֹ תַּקָּלָה, וְאַחַת מִיְּדִידוֹתָיו הָרְתָה. הוּא נִמְלַט מֵחֵיפָה; לֹא מַסְפִּיק מַהֵר וְלֹא מַסְפִּיק רָחוֹק… אָבִיהָ שָׂכַר חוֹקֵר פְּרָטִי וּבְתוֹךְ יָמִים שׁוּלָה הָיְתָה לְאִשְׁתּוֹ וְהִשְׁתַּלְּבָה בַּמִּסְעָדָה שֶׁל חֲמוֹתָהּ. לְמַזָּלָהּ, גַּם שׁוּלָה נֶחְלְצָה מֵעַבְדוּת בִּזְכוּת הַלִּמּוּדִים. הִיא הָיְתָה אָחוֹת מֻסְמֶכֶת וְנִקְלְטָה בְּאַחַת מִקֻּפּוֹת הַחוֹלִים בָּעִיר. מִכָּל מָקוֹם, חֵרֶף הַהַתְחָלָה הַבְּעָיָתִית, יִפְעָת נוֹלְדָה לְבֵית חַם וְאוֹהֵב.

הַקְשִׁיבוּ לִי. עִם כָּל הָאַהֲדָה שֶׁאֲנִי רוֹחֵשׁ לְמִמּוּשׁ תְּשׁוּקוֹתֵיהֶם הָאִישִׁיּוֹת שֶׁל בְּנֵי הַדּוֹרוֹת הַמִּתְחַלְּפִים בַּמִּסְעָדָה, וְהַהֲבָנָה הַמְּיֻחֶדֶת שֶׁאֲנִי חוֹלֵק לַמַּאֲוַיִּים שֶׁל יִפְעָת - הֲרֵינִי מַתְרִיעַ בְּפָנַיִךְ, גְּבִרְתִּי הַצְּעִירָה יִפְעָת: מְקוֹמֵךְ כָּאן וְיִעוּדֵךְ הוּא לְהַעֲנִיק לָנוּ, לָקוֹחוֹתַיִךְ הַמְּסוּרִים וּבַעֲלֵי הַיְּכֹלֶת, אֶת אֹשֶׁר הַפְּלָאוֹת הָרוֹחֵשׁ בְּסִירַיךְ. הֲלוֹא תֵּדְעִי כִּי תְּהִלָּה נִקְנֵית בְּיֶזַע. טַבָּח אֲמִתִּי אֵינוֹ תּוֹלֶה אֶת סִנָּרוֹ לְעוֹלָם. 

[זֶה הָרֶגַע לְהַצְבִּיעַ עַל הַפִּיל הַסִּפְרוּתִי שֶׁבַּחֶדֶר: הֲיִתָּכֵן, אַתֶּם שׁוֹאֲלִים, שֶׁלְּאֹרֶךְ הַשּׁוֹשֶׁלֶת כֻּלָּהּ, מִ-מָּמָה לוּבָּה, דֶּרֶךְ לֵאָה'לֶה וּמִרְיָם וְעַד יִפְעָת, הָיָה רַק שֶׁדְלֵצְקִי אֶחָד בְּכָל דּוֹר, שֶׁהִשְׁתַּלֵּב בְּסִפּוּרֵנוּ? הָאָמְנָם כָּךְ בֶּאֱמֶת הָיָה, אוֹ שֶׁזֶּה כָּךְ רַק לְצָרְכֵי הַסִּפּוּר? 

מממ, וּבְכֵן…]

נִסְפַּח הַיּוּחֲסִין שֶׁל מִסְעֶדֶת לֵאָה'לֶה:

הַמְּיַסֶּדֶת - בִּשְׁנוֹת הַחֲמִשִּׁים בְּעִיר חוֹף אֵי-שָׁם בְּיִשְׂרָאֵל - מָמָה לוּבָּה שֶׁדְלֶצְקִי מִמִּינְסְק, בַּשְׁלָנִית שֶׁל אֹכֶל אֵירוֹפִּי. 

דּוֹר שֵׁנִי - בִּתָּהּ, לֵאָה שֶׁדְלֶצְקִי, שֶׁהָפְכָה אֶת לֵאָה'לֶה לְמִסְעָדָה מְבֻקֶּשֶׁת.

דּוֹר שְׁלִישִׁי הַבֵּן יוֹסֶלֶ'ה וְהַכַּלָּה מִרְיָם שֶׁדְלֶצְקִי. מִרְיָם הִיא הַחֻלְיָה הַקּוּלִינָרִית, שֶׁהָפְכָה אֶת לֵאָה'לֶה לְמִסְעֶדֶת יֻקְרָה.

דּוֹר רְבִיעִי - אִינְגִּ'ינֵר מוֹטִי וְשׁוּלָה שֶׁדְלֶצְקִי. אַף אֶחָד מֵהֶם לֹא הִשְׁתַּלֵּב בַּמִּסְעָדָה, אֲבָל בִּתָּם יִפְעָת הִיא הַדּוֹר הַבָּא, הַחֲמִישִׁי בַּמִּסְעָדָה (הִיא עוֹד לֹא יוֹדַעַת עַל כָּךְ).

תלולית גנוזה, מאת דניאל קרן, מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור"

תְּלוּלִית גְּנוּזָה מֵאֵת דָּנִיאֵל קֶרֶן, 12/7/2023 (השם - בהשראת הסופר חיים הזז)

[134 מִלִּים, כְּדַקָּה וָחֵצִי קְרִיאָה]

שֶׁתִּהְיֶה לְךָ נְסִיעָה טוֹבָה, אִחַלְתִּי לַחֲבֵרִי כְּשֶׁפָּנִינוּ אִישׁ לְדַרְכּוֹ בְּמִגְרַשׁ הַחֲנָיָה. אָחַזְתִּי בִּזְהִירוּת סִפְלוֹן נְיָר וּבוֹ אֶסְפְּרֵסוֹ חָם וְרֵיחָנִי. 

כַּעֲבֹר רֶגַע רַגְלִי נִגְּפָה בִּתְלוּלִית, שֶׁהָיְתָה חֲבוּיָה בְּבִצָּה קְטַנְטֹנֶת שֶׁל שֶׁמֶן וּמַיִם עַל רִצְפַּת הַבֵּטוֹן. 

הָיִיתִי מְחַלֵּק לִשְׁנַיִם אֶת הַשְּׁנִיָּה, שֶׁבָּהּ הוּטַחְתִּי אַפַּיִם אַרְצָה. בַּחֵלֶק הָרִאשׁוֹן מוֹחִי נִסָּה לְלַקֵּט סִבּוֹת לָאֵרוּעַ - זֶהוּ חֵלֶק קָצָר מִכְּדֵי לְגַבֵּשׁ בּוֹ הֲבָנָה מוּצָקָה; הוּא נִמְשָׁךְ רַק כְּפֶרֶק הַזְּמַן שֶׁאוֹרֶכֶת נְפִילָה. זֶה קָשׁוּר בְּכוֹחוֹת כְּבִידָה וְהַתְמָדָה. הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי עָסַק בְּתֵאוּר הַדְּבָרִים מִגֹּבַהּ הָרִצְפָּה, לְאַחַר הַפְסָקָה קְצַרְצָרָה לְשֵׁם הֲטָחַת הַאֲשָׁמוֹת, וּקְלָלָה עֲסִיסִית. אַנִּיחַ לָכֶם לְדַמְיֵן אֶת נוֹף הַדְּבָרִים כְּפִי שֶׁחָווּ אוֹתוֹ עַיִן וְלֶחִי מְבֹהָלוֹת עַל מִישׁוֹר הָרִצְפָּה. 

בְּנוֹפְלִי הַקָּפֶה נִתַּז קָדִימָה וְיָצַר שְׁלוּלִית מְשֻׁנֶּנֶת עַל מִשְׁטַח הַבֵּטוֹן. 

שְׁלוּלִית הַקָּפֶה הָיְתָה רְחוֹקָה מִסִּימֶטְרִיּוּת, אַךְ הָיָה לָהּ נִיחוֹחַ נֶהְדָּר.

השוק הפרסי, מאת דניאל קרן, מתוך המיזם 'רגע לסיפור בדיור"

הַשּׁוּק הַפַּרְסִי, מֵאֵת דָּנִיאֵל קֶרֶן, 5.7.2023

=556 מִלִּים, כְּ-½5 דַּקּוֹת קְרִיאָה=

בַּיָּמִים הַהֵם, מְעָט אַחֲרֵי הֲקָמַת הַמְּדִינָה, כִּמְעַט לֹא הָיָה מָה לִרְאוֹת כָּאן. לָכֵן, כְּשֶׁפָּשְׁטָה הַשְּׁמוּעָה כִּי מִתְאַרְגֵּן יָרִיד וְהוֹלֵךְ לִהְיוֹת שָׂמֵחַ בְּשׁוּלֵי הַשְּׁכוּנָה שֶׁלָּנוּ, אַף אֶחָד לֹא נוֹתַר אָדִישׁ.

עַל רֶכֶס הַכֻּרְכָּר, לְצַד חֶלְקוֹ הַצְּפוֹנִי שֶׁל רְחוֹב הַיַּרְקוֹן, שָׁכְנוּ הַצְּרִיפִים סְחוּפֵי הָרוּחַ שֶׁל שְׁכוּנַת מַחְלוּל א' ו-ב', וּלְהַבְדִּיל הַבְדָּלוֹת רַבּוֹת - שָׁכַן שָׁם גַּם בֵּית הֶעָלְמִין הַקָּטָן שֶׁל עַרְבִיֵּי יָפוֹ. עוֹד הָיוּ שָׁם בִּיתָנִים קַשְׁתִּיִּים, שֶׁהֵנִיחַ אַחֲרָיו הַצָּבָא הָאַנְגְּלִי וְשִׁמְּשׁוּ זְמַן מָה אֶת לוֹחֲמֵי קִרְיָתִי בְּמַחֲנֵה יוֹנָה, גַּם סַלְעֵי חוֹל מְלוּחִים הָיוּ שָׁם וְהַרְבֵּה שִׂיחִים. אֶצְבְּעוֹת הַצַּלְקָנִית נֶאֶחְזוּ בְּאַבְנֵי הַגְּבָעוֹת; לֹא הִצְלַחְתִּי לְהָבִין אָז הַאִם הֵן בָּאוֹת מֵהַיָּם אוֹ זוֹחֲלוֹת לְכִוּוּנוֹ. הָאֶצְבָּעוֹת הַשְּׁמַנְמַנּוֹת הַלָּלוּ פָּרְסוּ מִצִּלָּן לַחֲרָקִים, שֶׁטִּיְּלוּ אוֹ חָסוּ בֵּינֵיהֶן, וְהִטּוּ חֶסֶד גַּם לְצַבִּים רְעֵבִים. בְּתוֹךְ הָרוּחוֹת הַמְּלוּחוֹת שֶׁעָלוּ מֵהַיָּם וְאִכְּלוּ בָּתִּים וּמַעֲקוֹת בַּרְזֶל, אֵין סָפֵק כִּי הַצַּלְקִיּוֹת נְחׇנּוּ בְּאֹפִי קָשִׁיחַ בִּמְיֻחָד. 

הָיְתָה שְׁעַת עֶרֶב מֻקְדֶּמֶת. אִמָּא בִּקְּשָׁה לְהַקְדִּים אֶת הַבִּקּוּר בַּיְּרִיד כָּךְ, שֶׁנַּסְפִּיק לַחֲזֹר לַאֲרוּחַת הָעֶרֶב בְּסָמוּךְ לְשׁוּבוֹ שֶׁל אַבָּא מֵהָעֲבוֹדָה. הִיא מָחֲצָה אֶת אֶצְבְּעוֹתַי בְּכַף יָדָהּ וְסִנְּנָה לְעֶבְרִי: אֲפִלּוּ אַל תַּחֲשֹׁב לַעֲזֹב אֶת הַיָּד. 

וּבֶאֱמֶת כְּלָל לֹא חָשַׁבְתִּי עַל כָּךְ, אֲבָל בַּהֶמְשֵׁךְ זֶה פָּשׁוּט קָרָה.

אֲנָשִׁים בְּבִגְדֵי חַג פָּסְעוּ בַּשְּׁבִיל הַחוֹלִי, שֶׁבְּשׁוּלָיו, מִשְּׁנֵי הַצְּדָדִים, נִצְּבוּ בִּיתָנִים קְטַנִּים וּצְנוּעִים, מְחֻפֵּי בַּד. מִינֵי מְתִיקָה נִתְלוּ בְּחוּטִים סַסְגּוֹנִיִּים מֵעַל דֶּלְפְּקֵי הַמּוֹכְרִים וְשִׁמְּשׁוּ בְּעִקָּר לִשְׁלִיטָה בַּיְּלָדִים. נִמְכְּרוּ גַּם תַּכְשִׁיטִים זוֹלִים, מִגְוַן קִשּׁוּטֵי בַּיִת וּלְבוּשׁ, חֻלְצוֹת שֶׁלֹּא מִתּוֹצֶרֶת אָתָא וּמִכְנְסֵי כֻּתְנָה עִם קֶמֶט מֻקְפָּד לְאָרְכָּם. 

הַשֶּׁמֶשׁ נָטְתָה לִשְׁקֹעַ וּשְׁלוּלִית אוֹר כְּתֻמָּה הִתְנוֹדְדָה מוּלִי עַל גַּלֵּי הַיָּם. הֵצַלְתִּי עַל עֵינַי בִּזְרוֹעִי הַפְּנוּיָה; הֵן תָּמִיד רְגִישׁוֹת לְמוּל הַשֶּׁמֶשׁ. 

כַּעֲבֹר כַּמָּה דַּקּוֹת נִדְלְקוּ שַׁרְשְׁרוֹת אֲרֻכּוֹת שֶׁל נוּרוֹת חֲשׂוּפוֹת מִשְּׁנֵי צִדֵּי הַשְּׁבִיל וּבְתוֹךְ בִּיתָנֵי הַמְּכִירוֹת. עִם הִתְגַּלּוּת הָאוֹר הֵחֵלָּה לְהִתְנַגֵּן מוּזִיקָה קְלָסִית פּוֹפּוּלָרִית, שֶׁבָּקְעָה מִשִּׁשָּׁה רַמְקוֹלִים. אֵלֶּה חֻבְּרוּ גַּב אֶל גַּב בִּשְׁנֵי קְצוֹת הַשְּׁבִיל וּבְאֶמְצָעוֹ לְרֹאשׁ עַמּוּדֵי עֵץ אֵיתָנִים וְהִנְעִימוּ לְבָאֵי הַיְּרִיד. מִיָּד הִתְיַצְּבוּ כַּמָּה אֲנָשִׁים זְעוּפִים לִמְחוֹת כְּנֶגֶד עָצְמַת הַמּוּזִיקָה וּמוּלָם כַּמָּה שֶׁבִּקְּשׁוּ לְהַגְבִּיר. בְּמַקְבִּיל נִשְׁמַע זִמְזוּמוֹ הַיַּצִּיב שֶׁל מְחוֹלֵל הַזֶּרֶם הַחַשְׁמַלִּי, שֶׁהֻטְמַן בְּמֶרְחָק מָה מִשָּׁם, בְּתוֹךְ בּוֹר מְבֻטָּן. הָאוֹר וְהַמּוּזִיקָה שִׂמְּחוּ אֶת הַמְּבַקְּרִים, שֶׁמִּסְפָּרָם גָּבַר וְהָלַךְ. לֵיצָן, שֶׁמִּדּוֹתָיו עֲנָקִיּוֹת, עָבַר בֵּין הַבָּאִים. תֹּף גָּדוֹל הָיָה קָשׁוּר לְצַוָּארוֹ וְנִשְׁעַן עַל כְּרֵסוֹ הַמַּרְשִׁימָה. הוּא הִתְעַכֵּב לְיַד הַיְּלָדִים, דָּקַר בְּמַקְלוֹת הַתֹּף אֶת הַהוּא וְדִגְדֵּג אֶת זֶה, אָמַר דָּבָר מְבַדֵּחַ לָאֶחָד וּשְׁנִינָה לְאַחַר, דָּחַק בִּילָדִים וּבוֹגְרִים לְהִשְׁתַּטּוֹת, אוֹ לְפָחוֹת לַעֲשׂוֹת דְּבַר מְשׁוּבָה, גַּם אִם יִתְבַּיְּשׁוּ בּוֹ מָחָר. בַּהֲמֻלָּה הַחִנָּנִית הָרַעֲשָׁנִית הַזֹּאת גַּם אֲנִי נִסְחַפְתִּי, צָעַקְתִּי בְּחֶדְוָה, מַשִּׁיל מֵעָלַי בְּאוֹתָם רְגָעִים שְׁכָבוֹת דְּבוּקוֹת הֵיטֵב שֶׁל מַעֲצוֹרִים, עַד כִּי גַּם אֲנִי - כְּמוֹ שְׁאַר הַיְּלָדִים - הָיִיתִי לְרֶגַע מֶלֶךְ מַלְכֵי הַיְּרִיד. 

אִמָּא נִצְּבָה, לֹא מַאֲמִינָה, בְּצַד הַשְּׁבִיל. לֹא רַק בִּגְלַל שֶׁיָּדִי לֹא הָיְתָה בְּיָדָהּ כְּפִי שֶׁהִתְחַיַּבְתִּי, אִם כִּי גַּם עַל כָּךְ אֲנִי עָתִיד לְשַׁלֵּם; זֹאת הַדְּמוּת הַלֵּיצָנִית שֶׁלִּי, הַמִּשְׁתַּטָּה עַד בְּלִי חֶשְׁבּוֹן, עַד דְּלָא יְדַע - זֹאת הַדְּמוּת שֶׁתַּעֲמֹד מָחָר לְדִיּוּן נוֹקֵב בַּמִּשְׁפָּחָה. 

הָרַמְקוֹלִים הִשְׁמִיעוּ קְטָעִים מִתּוֹךְ כָּרְמֵן וְעָבְרוּ לְמַפְצֵחַ הָאֱגוֹזִים וַאֲגַם הַבַּרְבּוּרִים. מִשָּׁם לַדָּנוּבָּה הַכְּחֻלָּה, וְאָז לַשּׁוּק הַפַּרְסִי.

זֶה הָיָה הָרֶגַע שֶׁבּוֹ מָצָאתִי אֶת עַצְמִי מוּל מוֹכֵר הַמִּכְנָסַיִם עִם קִמְטֵי הָאֹרֶךְ. אֲפִלּוּ לֹא הֵעַפְתִּי בּוֹ מַבָּט. לֹא הָיָה לִי רָצוֹן, כֶּסֶף אוֹ הַיֶּדַע לִקְנוֹת לְעַצְמִי מִכְנָסַיִם, אֲבָל יָצָא כִּי שָׁם עָמַדְתִּי, וּבְמַבָּט מֻדְאָג נִסִּיתִי לַשָּׁוְא לְאַתֵּר אֶת אִמָּא. לִבִּי נָפַל בְּקִרְבִּי. הִתְבּוֹנַנְתִּי סָבִיב וְלֹא רָאִיתִי דָּבָר, רַק עִרְבּוּבְיַת קַוִּים וּצְבָעִים וְלֹא שָׁמַעְתִּי דָּבָר חוּץ מִצְּלִילֵי הַשּׁוּק הַפַּרְסִי. כָּךְ חָשׁ יֶלֶד בֶּן אַרְבַּע כְּשֶׁהַקַּרְקַע נִשְׁמֶטֶת מִתַּחְתָּיו. 

אִשָּׁה טוֹבָה אַחַת זִהֲתָה אֶת הַמְּצוּקָה וְנֶחְלְצָה לָקַחַת אוֹתִי הַבַּיְתָה, לִשְׁכוּנַת מַחְ'לוּל.

מֵאָז, צְלִילֵי הַשּׁוּק הַפַּרְסִי שֶׁל קֶטֶלְבִּי שְׁקוּלִים בְּתוֹדַעְתִּי לִצְלִילֵי מַארְשׂ הָאֵבֶל.

אפילו במטולה? מאת דניאל קרן, מתוך אוסף הנחות מופרכות, במיזם "רגע לסיפור בדיור"

אֲפִלּוּ בִּמְטוּלָה? מֵאֵת דָּנִיאֵל קֶרֶן, 3.7.2023

=הַנָּחָה שֶׁהֻפְרְכָה מִסְפָּר 5 מִ-5: יֵשׁ דָּבָר כָּזֶה - שֶׁטַח סְטֵרִילִי=

[255 מִלִּים, כ-½2 דַּקּוֹת קְרִיאָה]

אַרְבָּעִים שָׁנָה! אַרְבָּעִים שָׁנָה חִכִּיתִי לַצָּפוֹן. אַרְבָּעִים שָׁנָה נִכְסַפְתִּי, אָהַבְתִּי מֵרָחוֹק וְרַק כְּשֶׁפָּרַשְׁתִּי לְפֶּנְסִיָּה הִרְהַבְתִּי עֹז לָשׁוּב וּלְהִתְחַבֵּר לְאֶצְבַּע הַגָּלִיל. 

עַל מָה לֹא פִנְטַזְתִּי… עַל נוֹפֵי חֶרְמוֹן, עַל פְּלָגִים חוֹתְרִים בְּאַדְמַת טְרָשִׁים קִשַּׁחַת, עַל נָשִׁים וּגְבָרִים שָׁרְשִׁיִּים וּרְגוּעִים, עַל אֲוִיר צָלוּל, נָקִי מֵעָשָׁן וּמֵאָבָק, עַל זְמַן פָּנוּי מֵהִתְחַיְּבוּיוֹת וְעַל סְפָרִים. וְאָז הִגַּעְנוּ לִמְטוּלָה, וְהַכֹּל - הִסְתַּבֵּר כְּנָכוֹן. רַק הַפְתָּעָה אַחַת צִפְּתָה לָנוּ .

בַּחֲצֵרֵנוּ, בַּמָּקוֹם הֲכִי גָּבוֹהַּ בַּמּוֹשָׁבָה, הָאֲוִיר הָיָה צוֹנֵן מְאוֹד כְּשֶׁהִגַּעְנוּ לְשָׁם בְּחֹדֶשׁ פֶבְּרוּאָר - קֹר מַקְפִּיא. כַּעֲבֹר כַּמָּה יָמִים כִּסָּה אוֹתָנוּ הַשֶּׁלֶג הָרִאשׁוֹן וּבַחֲצֵרוֹת הוֹפִיעוּ בֻּבּוֹת עִם חֹטֶם כָּתֹם אָרֹךְ בְּמֶרְכַּז פְּנֵיהֶן. רָאִיתִי מֵהַמִּרְפֶּסֶת כֵּיצַד הַחֶרְמוֹן נִצְבַּע לָבָן; מֵהַכְּפָר הַסָּמוּךְ עָלָה וְהִסְתַּלְסֵל קוֹל הַמּוּאַזִּין, הִתְפַּתֵּל וְחָצָה אֶת גֶּדֶר הַגְּבוּל; הַפְּרִי כְּבָר הִסְמִיק עַל הָעֵצִים. בְּשַׁעַר פַטְמָה, שֶׁהָיָה בַּחֲדָשׁוֹת בְּמֶשֶׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת, שָׂרְרָה עֲזוּבָה נוֹרָאִית וּכְשֶׁהִסְתּוֹבַבְתִּי שָׁם בְּגִ'יפּ הַקָּטָן שֶׁלִּי הִרְגַּשְׁתִּי כְּמוֹ מְגַלֶּה אֲרָצוֹת נוֹעָז. 

בְּאַחַד הָעֲרָבִים הָרִאשׁוֹנִים

אִשָּׁה וּבְיָדָהּ מַגַּשׁ עֲמוּס פֵּרוֹת וְעוּגִיּוֹת פָּתְחָה אֶת הַשַּׁעַר וְהִתְעַנְיְנָה בִּמְאוֹר פָּנִים אִם אֶפְשָׁר לְאַחֵל לָנוּ בִּרְכַּת בְּרוּכִים הַבָּאִים. אִפְשַׁרְנוּ לָהּ. 

פֶבְּרוּאָר בִּמְטוּלָה הוּא חֹדֶשׁ קַר. בְּחֹדֶשׁ זֶה הֶהָרִים גְּבוֹהִים יוֹתֵר גַּם בַּדֶּרֶךְ הָלוֹךְ. הַיְּחִידִים שֶׁמּוֹצִיאִים אֶת הָאַף מֵהַבַּיִת הֵם הַחַקְלָאִים; וְהֵם עוֹשִׂים זֹאת בְּאַרְבַּע בַּבֹּקֶר. כֵּיוָן שֶׁהָיוּ לָנוּ אוֹרְחִים בַּצִּימֵרִים, אָז גַּם אֲנַחְנוּ כָּךְ.

הַצִּימֵרִים הָיוּ מְצֻחְצָחִים לְמִשְׁעִי. מָה יְצֻחְצַח אִם לֹא הֵם, הֵם הֲרֵי מְנִיבִים, אֲבָל בַּבַּיִת אַחֲרֵי שָׁבוּעַ גִּלִּיתִי, לְמַרְבֵּה מַפַּח הַנֶּפֶשׁ, שָׁטִיחַ לְבַנְבַּן עַל פְּנֵי הַשֻּׁלְחָן. אַחֲרֵי רֶגַע מָצָאתִי כַּזֶּה גַּם לְמַעְלָה, עַל הָאָרוֹן. 

אָז לֹא רַק הַפּוֹרְנוֹגְרַפְיָה הִיא עִנְיָן שֶׁל גֵּאוֹגְרַפְיָה. גַּם הָאָבָק. יוֹתֵר אוֹ פָּחוֹת, בְּכָל מָקוֹם יֵשׁ אָבָק - אֲפִלּוּ בִּמְטוּלָה.

שמו דורון מזר, מאת דניאל קרן, מתוך אוסף הנחות מופרכות במיזם "רגע לסיפור בדיור"

שְׁמוֹ דּוֹרוֹן מַזָּר וְהוּא זַמָּר 30.6.2023, מאת דניאל קרן

[286 מִלִּים, כ-3 דַּקּוֹת קְרִיאָה]

=הַנָּחָה שֶׁהֻפְרְכָה מִסְפַּר 4 מִ-5: כָּל בְּלוֹנְדִּינִית יָפָה הִיא אִשְׁתּוֹ שֶׁל סֵלֶבּ=

הָיִיתִי עָלוּל לִהְיוֹת מְתֻסְכָּל מִשְּׁלַל הַהֲנָחוֹת שֶׁלִּי, שֶׁקּוֹרְסוֹת אַחַת אַחֲרֵי הַשְּׁנִיָּה. אֲבָל אֵינֶנִּי מִתְיָאֵשׁ, וַאֲנִי מְקַוֶּה כִּי עַד סוֹף הַכְּתִיבָה הַזֹּאת אֶמְצָא הַנָּחָה חֲדָשָׁה. הַלְּוַאי שֶׁאוּכַל לְיַצֵּר שְׁגִיאוֹת עוֹד לְאֹרֶךְ שָׁנִים רַבּוֹת וְטוֹבוֹת. אָמֵן.

זֶה הָיָה יָכוֹל לִהְיוֹת נֶחְמָד, שֶׁהַהוֹרִים שֶׁל דּוֹרוֹן מַזָּר יָגוּרוּ בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ. 

לִפְנֵי 40 שָׁנָה נָהַגְתִּי לֶאֱכֹל בַּמִּסְעָדָה הַבֵּיתִית שֶׁלָּהֶם בְּתֵל אָבִיב, בְּדִיּוּק מוּל מִשְׂרָדִי. אֲנִי זוֹכֵר לָהֶם טַעֲמֵי נְעוּרִים. וְהָעֶרֶב בְּנָם, דּוֹרוֹן, יָשִׁיר בָּאַמְפִיתֵאַטְרוֹן שֶׁלָּנוּ.

עַכְשָׁו, עַל הַמִּדְשָׁאָה בַּפַּארְק רָאִיתִי בְּלוֹנְדִּינִית חֲטוּבָה וְיָפָה נוֹשֵׂאת אַרְגָּזִים שֶׁל צִיּוּד הַגְבָּרָה וּמְמַקֶּמֶת אוֹתָם בְּסָמוּךְ לְבָמַת הַמּוֹפָעִים קְצָת לִפְנֵי הַהוֹפָעָה שֶׁל דּוֹרוֹן. פְּלָגִים שֶׁל זֵעָה זָהֲרוּ עַל פָּנֶיהָ הַשְּׁזוּפוֹת. פַּעַם, בַּיָּמִים הַהֵם, מַתְקִינֵי בָּמוֹת וְצִיּוּד הָיוּ בַּעֲלֵי גּוּף. עַל כֵּן שִׁבַּחְתִּי בְּלִבִּי אֶת הָאִשָּׁה עַל שֶׁאֵינָהּ נִרְתַּעַת מֵעֲבוֹדָה קָשָׁה. הִיא הִצִּיבָה אֶת הַצִּיּוּד עַל הַדֶּשֶׁא בְּסָמוּךְ לַבָּמָה וְאָז הִתְעַסְּקָה בַּכְּבָלִים. אַחַר כָּךְ הִסְתּוֹדְדָה עִם עֲדִי, מְנַהֶלֶת הַבַּיִת. חִדַּדְתִּי אֶת חוּשַׁי עַד לַקָּצֶה. זֶה הָיָה דִּבּוּר עַל פְּעִילוּיוֹת הַבַּיִת שֶׁלָּנוּ, בִּשְׁבִיל הַהוֹרִים.

בִּינְגּוֹ!

אֲנִי יוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹת אַחַת וְעוֹד אַחַת; מִכָּאן וְאֵילָךְ כְּבָר לֹא הָיִיתִי זָקוּק לִנְתוּנִים שֶׁיִּתְמְכוּ בַּסִּפּוּר שֶׁסִּפַּרְתִּי לְעַצְמִי. הֲרֵי בָּרוּר כִּי הַהוֹרִים שֶׁל דּוֹרוֹן מַזָּר, מִי שֶׁטִּגְּנוּ לִי אֶת כַּמּוּת הַשְּׁנִיצֵלִים הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר שֶׁאָכַלְתִּי מִיָּמַי, בִּתְקוּפָה שֶׁעוֹד לֹא סָפַרְתִּי קָלוֹרְיוֹת, בָּאִים לָגוּר אֶצְלֵנוּ.

אָמְנָם רַק בְּמִקְרֶה הָיִיתִי שָׁם, אֲבָל בָּרוּר שֶׁהַגּוֹרָל כִּוֵּן לְכָךְ. כֵּן, הָיִיתִי בָּטוּחַ שֶׁהַצִּיּוּד הֻתְקַן שָׁם לַהוֹפָעָה שֶׁל דּוֹרוֹן וְהֶגְיוֹנִי שֶׁבְּהִירַת הַשֵּׂעָר הַחֲרוּצָה הִיא אֲחוֹתוֹ, אוֹ לְפָחוֹת אִשְׁתּוֹ.

וְאָז עֲדִי אָמְרָה לִי שֶׁהַבְּלוֹנְדִּינִית הִיא רוֹנִית פְרַנְקוֹ, מַדְרִיכַת פְּעִילוּת בַּפַּארְק לְיַלְדֵי כִּתָּה א' וְצִיּוּד הַהַגְבָּרָה הוּא שֶׁלָּהּ, אוֹ שֶׁל עִירִיַּת אוֹר יְהוּדָה. אֵין לָהּ שׁוּם קֶשֶׁר לְדוֹרוֹן מַזָּר.

אָז הֵם לֹא מַגִּיעִים אֵלֵינוּ, הַהוֹרִים שֶׁל דּוֹרוֹן. חֲבָל.

עַכְשָׁו אֲנִי מְחַפֵּשׂ הַנָּחָה חֲדָשָׁה. אוּלַי מַשֶּׁהוּ שֶׁקָּשׁוּר לְאַרְלוֹזוֹרוֹב.

המיינה ואני, מאת דניאל קרן, מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור"

הַמַּיינָה וַאֲנִי, מֵאֵת דָּנִיאֵל קֶרֶן

[208 מִלִּים, כְּ-2 דַּקּוֹת קְרִיאָה]

פְּתִיחָה אִידֵאוֹלוֹגִית:

לִהְיוֹת חֵלֶק זָעִיר מִמַּשֶּׁהוּ חַי וְתוֹסֵס זֹאת תְּרוּמָה נָאָה גַּם אִם צְנוּעָה. אֲנִי מוֹצֵא שֶׁיֵּשׁ בָּסִיס לַמַּחֲשָׁבָה, כִּי הַצְלָחַת הַכְּלָל חֲשׁוּבָה מֵהַגְשָׁמָה אָנוֹכִית. לִי אִישִׁית אֵין בְּעָיָה לְהִתְגַּיֵּס וְלִהְיוֹת בֹּרֶג קָטָן בִּמְכוֹנָה גְּדוֹלָה, בִּתְנַאי שֶׁיֻּבְטַח לִי, כְּמוֹ לַאֲחֵרִים, אֹפֶק לְקִדּוּם וּמֶרְחָב לְתִמְרוּן, וְשֶׁהַמְּכוֹנָה תִּפְעַל בִּשְׁקִיפוּת, עַל פִּי עֶקְרוֹנוֹת וּכְלָלִים הַתּוֹאֲמִים אֶת עֶמְדוֹתַי. 

וּבַפַּעַם הַשְּׁלִישִׁית, לַמְּפַקְפְּקִים בִּי: בֶּאֱמֶת, לִהְיוֹת חֶלְקִיק בְּשָׁלֵם, שֶׁעוֹבֵד בְּאֹפֶן הוֹגֵן, נִרְאֶה לִי בְּסֵדֶר גָּמוּר. הַלְּוַאי שֶׁכָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ הָיָה נוֹתֵן כְּפִי יְכָלְתּוֹ לְמַעַן חַיִּים טוֹבִים לְכֻלָּנוּ.

וְעַכְשָׁו סִפּוּר, אוּלַי קָשׁוּר וְאוּלַי לֹא:

…לָכֵן נַחְתִּי מִיָּד מִזַּעְפִּי לְאַחַר שֶׁהַמַּיינָה הַשּׁוֹבֵבָה, שֶׁהִמְרִיאָה מֵהַסְּבַךְ הַסָּמוּךְ שִׁלְּחָה בִּי בְּלִי הִסּוּס כַּמּוּת הֲגוּנָה שֶׁל לַשְׁלֶשֶׁת חֲמִימָה. כַּעֲבֹר כַּמָּה שְׁנִיּוֹת שָׁמַעְתִּי אוֹתָהּ וְאֶת חַבְרוֹתֶיהָ שָׁרוֹת בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת אֶת הַלְּחָנִים הַיָּפִים שֶׁלָּהֶן. כָּל צִפּוֹר וְהַמַּנְגִּינָה שֶׁלָּהּ. זֹאת הָיְתָה שִׂיחַת רָכִיל בְּסֻלַּם מָז'וֹרִי, אוּלַי עָלַי וְאוּלַי לֹא;  זִמְרַת הַצִּפּוֹרִים הָיְתָה כֹּה מְתוּקָה, שֶׁמִּיָּד סָלַחְתִּי. 

בָּחַנְתִּי אֶת עַצְמִי וְאֶת בְּגָדַי וְרָוַח לִי כְּשֶׁהִסְתַּבֵּר שֶׁהַנֶּתֶז דָּבַק רַק בִּזְרוֹעִי הַיְּמָנִית, מִתַּחַת לְקֶפֶל הַשַּׁרְווּל. שׁוּם דָּבָר שֶׁמַּטְלִית לַחָה לֹא יְכוֹלָה לִמְחוֹת. הֲלֹא הָעִסָּה הַזֹּאת הָיְתָה עֲלוּלָה לְהַגִּיעַ לְעֵינַי אוֹ לִבְגָדַי. גַּם אָז - לֹא נוֹרָא. לֹא עִרְעַרְתִּי כְּלָל עַל מְקוֹמִי בְּשַׁרְשֶׁרֶת הָאֵרוּעִים. בְּסַךְ הַכֹּל הָיִיתִי נְקֻדָּה מִזְדַּמֶּנֶת עַל דַּרְכָּהּ שֶׁל הַמַּיינָה.

כֵּן, כָּאן אֲנִי וְכָאן לְמַעְלָה הִיא. וְכָךְ זֶה עוֹבֵד. 

בְּכָל זֹאת מִהַרְתִּי לַמִּקְלַחַת.

המדבקה, מאת דניאל קרן, מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור"

הַמַּדְבֵּקָה, מֵאֵת דָּנִיאֵל קֶרֶן, 24.6.2023

[219 מִלִּים, כְּ-2 דַּקּוֹת קְרִיאָה]

לִפְעָמִים נִדְמֶה שֶׁכֵּן, שֶׁהַחַיִּים נָעִים בְּמַעְגָּלִים, לַמְרוֹת שֶׁבְּאֹפֶן בְּסִיסִי אֲנִי חוֹשֵׁב כִּי מֵעַל הַפִילוֹסוֹפְיָה הַתְּמִימָה שׁוֹרָה בְּעֶצֶם הִסְתַּבְּרוּת סְטָטִיסְטִית. 

בַּדֶּרֶךְ לִירוּשָׁלַיִם חָלַפְנוּ עַל פְּנֵי מְכוֹנִית, שֶׁמִּמַּבָּט חָטוּף דּוֹמֶה כִּי הָיְתָה פַּעַם שֶׁלָּנוּ. זֹאת מְכוֹנִית, שֶׁרַעְיָתִי זָכְרָה תָּמִיד בְּחִבָּה גְּדוֹלָה. הִסְתַּבֵּר שֶׁזָּכְרָה גַּם סְפָרוֹת מִלּוּחִית הָרִשּׁוּי וְכֵן אֶת הַצֶּבַע הַיִּחוּדִי שֶׁלָּהּ וּבְעִקָּר אֶת הַמַּדְבֵּקָה הַמְּשַׁעֲשַׁעַת עִם עִטּוּר גְּרָפִי בּוֹלֵט, שֶׁהִצְמַדְנוּ לִפְנֵי עֶשְׂרוֹת שָׁנִים לַשִּׁמְשָׁה הָאֲחוֹרִית וְכָל הַבְּעָלִים שֶׁבָּאוּ אַחֲרֵינוּ לֹא הֵסִירוּ, מִשּׁוּם מָה. הֶעֱנַקְנוּ דְּרוֹר לַיְּצִירָתִיּוּת שֶׁלָּנוּ בְּהַמְצָאָה שֶׁל נְתוּנִים עֲסִיסִיִּים עַל תֹּכֶן הַמַּדְבֵּקָה וְעַל הַסִּבּוֹת שֶׁבִּגְלָלָן זָכַרְנוּ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה פְּרָטִים עַל אוֹדוֹת מְכוֹנִית נְעוּרֵינוּ. 

הַחֲבִיבָה הַזֹּאת עָמְדָה עַתָּה בְּצַד הַכְּבִישׁ לִירוּשָׁלַיִם, לְיַד לַטְרוּן, כְּשֶׁמְּשֻׁלַּשׁ אַזְהָרָה דָּהוּי נִשְׁעַן אֶל שִׁמְשָׁתָהּ הָאֲחוֹרִית. כְּדֵי לְגַשֵּׁר עַל רֶגַע שֶׁל שֶׁקֶט בַּשִּׂיחַ הִצַּעְתִּי לְדַמְיֵן דְּלָתוֹת מִסְתּוֹבְבוֹת, כְּלוֹמַר לְנַסּוֹת לְשַׁעֵר כֵּיצַד הָיוּ חַיֵּינוּ נִרְאִים לוּלֵא מָכַרְנוּ אֶת הַמְּכוֹנִית בָּעֵת הַהִיא. אֲבָל רַעְיָתִי, שֶׁהִיא אֵשֶׁת מַעֲשֶׂה מֻבְהֶקֶת, קָבְעָה נֶחְרָצוֹת כִּי אֵינָהּ נוֹטֶלֶת חֵלֶק בְּשַׁעֲשׁוּעַ מְפֻקְפָּק, שֶׁטּוֹב לֹא יָכוֹל לִצְמֹחַ מִמֶּנּוּ, כִּי הֲרֵי מָה שֶׁהָיָה שׁוּב לֹא יִהְיֶה. לֹא נִתָּן לְהָשִׁיב אֶת מְחוֹגֵי הַזְּמַן לְאָחוֹר וְאֵין טַעַם לַעֲסֹק בְּעִנְיָן שֶׁאֵין לָנוּ יְכֹלֶת שֶׁל מַמָּשׁ לְשַׁנּוֹת בְּדִיעֲבַד אֶת מַרְכִּיבָיו וְלִחְיוֹת אוֹתוֹ מֵחָדָשׁ. 

בָּרוּר שֶׁמָּה שֶׁהָיֹה הָיָה, אַךְ הַאָמְנָם כֹּה חֲסַר טַעַם לְשַׂחֵק בְּ"נִדְמֶה לִי", וְהַאִם לְעוֹלָם אֵין זֶה נָעִים לְפָחוֹת לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בְּמַחֲשָׁבָה, שֶׁאוּלַי נִתָּן לְנַסּוֹת לְגַלְגֵּל אֶת הַזְּמַן לְאָחוֹר?

הכל כל כך דומה, מאת דניאל קרן, מתוך אוסף הנחות מופרכות במיזם "רגע לסיפור בדיור"

הַכֹּל כָּל כָּךְ דּוֹמֶה, מֵאֵת דָּנִיאֵל קֶרֶן, 23.6.2023 - הַנָּחָה וְהַפְרָכָה 3 מ-5: אִם זֶה נִרְאֶה כְּמוֹ בַּרְוָז ב', זֶה בַּרְוָז ב'

                [176 מִלִּים, כְּ-2 דַּקּוֹת קְרִיאָה]

אִלּוּלֵא הָיִיתִי לָהוּט לְסַדֵּר הַכֹּל מַהֵר אוּלַי יָכֹלְתִּי לְמַצּוֹת אֶת הַסִּיטוּאַצְיָה עוֹד קְצָת. הַדָּבָר הָיָה כְּשֶׁגָּלַשְׁתִּי בְּאִטִּיּוּת לְמִפְרַץ הַחֲנָיָה הַזְּמַנִּי שֶׁל תַּחֲנַת הָרַכֶּבֶת בִּצְפוֹן הָעִיר, בְּעוֹד עֵינַי תָּרוֹת אַחַר מִשְׁבֶּצֶת פְּנוּיָה לַעֲצִירָה. רַעְיָתִי עָמְדָה לְהַגִּיעַ בָּרַכֶּבֶת מֵחֵיפָה לְאַחַר הַפְלָגַת תַּעֲנוּגוֹת קְצָרָה עִם בִּתֵּנוּ וְהַנְּכָדוֹת. בַּכְּנִיסָה לַמִּפְרָץ חָנָה גִּ'יפּ רֶנְגְּלֶר 2022, דּוֹמֶה מְאוֹד לַגִּ'יפּ שֶׁל בִּתִּי, שֶׁגַּם הוּא אָמוּר לְהַמְתִּין שָׁם. כַּמָּה דַּקּוֹת קֹדֶם דִּבַּרְתִּי עִם חֲתָנִי, שֶׁאִשֵּׁר שֶׁהוּא כְּבָר מַגִּיעַ. אָמְנָם הָרֶכֶב הַזֶּה הָיָה מְעַט כֵּהֶה אֲבָל רָצִיתִי בְּכָל מְאוֹדִי שֶׁזֶּה יִהְיֶה הָרֶכֶב שֶׁל בִּתִּי וְלָכֵן סֻגְיַת הַצֶּבַע הָיְתָה מִשְׁנִית. 

בִּגְלַל פַּקָּחֵי הַתְּנוּעָה חָשַׁשְׁתִּי לְהַשְׁאִיר אֶת מְכוֹנִיתִי בְּלִי הַשְׁגָּחָה אֲבָל הָרָצוֹן לְהִתְחַבֵּר גָּבַר עַל הַהִגָּיוֹן הַקַּר וְנִגַּשְׁתִּי לַגִּ'יפּ. יָשַׁב בּוֹ בָּחוּר, שֶׁפָּנָיו לֹא גְּלוּחוֹת, כִּפְנֵי חֲתָנִי. עַל הַמּוֹשָׁב הָאֲחוֹרִי הִתְרוֹצֵץ בְּהִתְרַגְּשׁוּת כְּלַבְלַב מָתוֹק בְּצֶבַע בַּז'. אָמְנָם לַחֲתָנִי פָּנִים כֵּהוֹת יוֹתֵר וְהַכְּלַבְלַב שֶׁלּוֹ וְשֶׁל בִּתִּי שָׁחֹר אֲבָל עֲדַיִן פִּטְפַּטְתִּי עִם הַנַּהָג דַּקָּה נוֹסֶפֶת לִפְנֵי שֶׁהוֹדֵיתִי בִּפְנֵי עַצְמִי וּבְפָנָיו שֶׁהוּא לֹא חֲתָנִי. בֵּינְתַיִם הַגִּ'יפּ הַכָּסוּף שֶׁל בִּתִּי הִצְטָרֵף לַמַּמְתִּינִים בְּמִפְרַץ הַחֲנָיָה. 

מִקֵּץ עוֹד רֶגַע הִגִּיעוּ הַנּוֹסְעוֹת עִם הַמִּזְוָדוֹת.

מכונית וערמונית, מאת דניאל קרן, מתוך אוסף הנחות מופרכות במיזם "רגע לסיפור בדיור"

הַמְּכוֹנִית וְהָעַרְמוֹנִית, מֵאֵת דָּנִיאֵל קֶרֶן, .22.6.23 הַנָּחָה וְהַפְרָכָה 2 מֵ-5: אִם רַק תַּאֲמִין - יִהְיֶה

[132 מִלִּים, כְּ-2 דַּקּוֹת קְרִיאָה]

הָעַרְמוֹנִית הָעֵרָנִית שֶׁלִּי שִׁבְּשָׁה אֶת הֲנָאָתִי מִמּוֹפַע הַשַּׁנְסוֹנִים הַמַּקְסִים שֶׁל שָׂשִׂי קֶשֶׁת וְיוּלְיָה גּוֹלִיגֶר בָּאַמְפִי שֶׁלָּנוּ, עַד כִּי בָּאֶמְצַע נֶאֱלַצְתִּי לָצֵאת לַשֵּׁרוּתִים לְהַרְגִּיעַ אוֹתָהּ. עִנְיָן שֶׁל דַּקּוֹת מְעַטּוֹת, כַּמּוּבָן. בְּמִגְרַשׁ הַחֲנָיָה שֶׁבַּדֶּרֶךְ רָאִיתִי גִּ'יפּ אַנְגְּלִי חָדָשׁ מִתּוֹצֶרֶת רֶייְנְג' רֹובֶר - י-ק-ר מְאוֹד - נָקִי לִמְהַדְּרִין, עִם צֵלוֹן, שֶׁגּוֹנֵן עַל הַשִּׁמְשָׁה הַקִּדְמִית, אוֹ נָכוֹן יוֹתֵר עַל אֵלֶּה שֶׁיֵּשְׁבוּ אַחַר כָּךְ מֵאֲחוֹרֶיהָ. בְּקִצּוּר - רֶכֶב מְטֻפָּח; מַתְאִים בּוּל לְשָׂשִׂי הַמְּתֻקְתָּק, שֶׁיֵּשׁ אוֹמְרִים כִּי עַל רֹאשׁוֹ מֻנָּח מִזֶּה שָׁנִים תַּחֲלִיף שֵׂעָר וְשֶׁשָּׁנִים הוּא מַקְפִּיד לַחְבֹּשׁ אוֹתוֹ וְלֹא אוֹמֵר דַּי לְחֹם וּלְזֵעָה, וְהוּא מִתְעַקֵּשׁ שֶׁלֹּא לְהָגִיחַ מֵאֲרוֹן הַקֵּרְחִים. וְשָׂשִׂי בְּלִי סָפֵק נֶחֱשָׁב לְאָמָּן מַצְלִיחַ מְאוֹד, תָּמִיד כָּל כָּךְ מְטֻפָּח. כַּעֲבֹר כְּחָמֵשׁ דַּקּוֹת, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי דַּרְכִּי חֲזָרָה מֵחַדְרֵי הַשֵּׁרוּתִים בְּעַרְמוֹנִית נִנּוֹחָה, רָאִיתִי שֶׁהַמְּכוֹנִית הַמְּפֹאֶרֶת הֻסְּעָה מִמִּגְרַשׁ הַחֲנָיָה. קוֹלוֹת הַשַּׁנְסוֹן הַצָּרְפָתִי הִגִּיעוּ אֵלַי מֵהַבָּמָה הַחֲגִיגִית. 

וּבְכֵן, אֶצְטָרֵךְ לִמְצֹא לְשָׂשִׂי מְאַפְיֵן אַחֵר.

פריחת הצאלון, מאת דניאל קרן, מתוך אוסף הנחות מופרכות במיזם "רגע לסיפור בדיור"

פְּרִיחַת הַצֶּאֱלוֹן, מֵאֵת דָּנִיאֵל קֶרֶן, 21.6.2023 - הַנָּחָה וְהַפְרָכָה 1 מֵ-5: אִם זֶה נִרְאֶה כְּמוֹ בַּרְוָז א', זֶה בַּרְוָז א'

               [200 מִלִּים, כְּ-2 דַּקּוֹת קְרִיאָה]

אֲנִי לֹא טוֹעֵן שֶׁהָרְאִיָּה שֶׁלִּי טוֹבָה. לְהֵפֶךְ, הִיא לֹא. אֲבָל כְּדֵי לִרְאוֹת תְּמוּנָה יָפָה צָרִיךְ דִּמְיוֹן, לָאו דַּוְקָא עֵינַיִם חַדּוֹת. בְּרַמְזוֹר הַצֹּמֶת מוּל קַנְיוֹן רָמַת גַּן נִפְעַמְתִּי מִמַּרְאֶה שֶׁל עֵץ עִם פְּרִיחָה אֲדֻמָּה, שֶׁנִּצָּב בְּמֶרְכָּזָהּ שֶׁל חֶלְקַת שִׂיחִים, הַתּוֹחֶמֶת אֶת מִגְרַשׁ הַחֲנָיָה לְמַרְגְּלוֹת הַבִּנְיָן הַגָּדוֹל. נִזְכַּרְתִּי בַּפְּרִיחָה הַכְּתוּמָה הַנֶּהֱדֶרֶת שֶׁל עֲצֵי הַצֶּאֱלוֹן שֶׁרָאִיתִי בַּדֶּרֶךְ לְכָאן. מַמָּשׁ לֶהָבוֹת שֶׁל אֵשׁ רַכָּה עוֹלוֹת מֵהָעֵצִים. הָאָדֹם שֶׁל הָעֵץ כָּאן הָיָה שׁוֹנֶה, כֵּהֶה יוֹתֵר אַךְ לֹא פָּחוֹת מַבְרִיק. מֵאֲחוֹרֵי הָעֵץ הִתְנַשֵּׂא הַקַּנְיוֹן הָאַגָּדִי. עַל הַקִּיר, אוֹתִיּוֹת נֵאוֹן עַלִּיזוֹת הֵבִיאוּ בְּשׂוֹרָה צַרְכָנִית כָּלְשֶׁהִי. 

אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁהָיְתָה לִי בְּעֵרֶךְ חֲצִי דַּקָּה, אוּלַי דַּקָּה, עַד לְתוֹרִי לְהִתְקַדֵּם, עִם הָאוֹר הַיָּרֹק הַבָּא בָּרַמְזוֹר, וּבָהִיתִי בָּעֵץ שֶׁמִּמּוּל. הוּא כָּל כָּךְ יָפֶה בִּפְרִיחָתוֹ. הֵיטַבְתִּי אֶת אֲחִיזַת הַמִּשְׁקָפַיִם עַל אַפִּי וְאָז הִבְחַנְתִּי בְּפַסִּים לְבָנִים דַּקִּים הַנִּשְׁלָחִים לַצְּדָדִים מִתּוֹךְ עֲנָפָיו וּמִתּוֹךְ הָאֵשׁ הָאֲדֻמָּה-כַּדָּם שֶׁל פְּרִיחָתוֹ. מִקֵּץ שְׁנִיָּה נוֹסֶפֶת רָאִיתִי גַּם פַּסִּים לְבָנִים דַּקִּים הָעוֹלִים מֵהָעֵץ כְּלַפֵּי הָרָקִיעַ. הִסְתַּבֵּר לִי מָה הַפַּסִּים הַלָּלוּ כַּאֲשֶׁר הִתְחַלֵּף הָאוֹר בָּרַמְזוֹר וְהִתְחַלְתִּי לְהִתְקַדֵּם בְּעִקְבוֹת הַמְּכוֹנִית שֶׁלְּפָנַי. עֵינַי הָיוּ עֲדַיִן נְעוּצוֹת בָּעֵץ כְּשֶׁתָּפַסְתִּי, שֶׁהַפַּסִּים הַלְּבָנִים הֵם הָרְוָחִים בֵּין אֲרִיחֵי הַקֵּרָמִיקָה הָאֲדֻמָּה הַמַּבְרִיקָה שֶׁעַל קִיר הַקַּנְיוֹן, מֵאֲחוֹרֵי עֵץ הָאַלּוֹן נְטוּל הַפְּרִיחָה. 

תּוֹדוּ שֶׁזֶּה יָפֶה גַּם כָּךְ.

רובשביץ והרנטגן, מאת דניאל קרן, מתוך המיזם "רגע לסיפור "

רוּבָּשֶׁבִיץ וְהָרֶנְטְגֶּן, מֵאֵת דָּנִיאֵל קֶרֶן, 20.6.2023

[537 מִלִּים, כְּ-½5 דַּקּוֹת קְרִיאָה]

מֹשֶׁה, זְהִירוּת, בְּבַקָּשָׁה - אָמְרָה לִי הַגְּבֶרֶת גּוֹלְדְּמָן - שֶׁלֹּא תִּסְתַּחְרֵר כְּשֶׁאַתָּה יוֹרֵד. עָמַד בְּדִבּוּרָהּ צְלִיל נָעִים שֶׁל מִבְטָא זָר. 

זֶה קוֹרֶה כָּאן, הִמְשִׁיכָה הַטֶּכְנָאִית. אֲנָשִׁים מְבֻגָּרִים מְקַבְּלִים סְחַרְחֹרֶת כְּשֶׁהֵם יוֹרְדִים מַהֵר מֵהַמִּטָּה. מַהֵר? הִצְטַחַקְתִּי בְּלִבִּי - אֲנִי? זאת בְּדִיחָה?

הִקְשַׁבְתִּי לִדְבָרֶיהָ בִּשְׁכִיבָה נִנּוֹחָה מִתַּחַת לִזְרוֹעַ הָרֶנְטְגֶּן, שֶׁכְּבָר סִיְּמָה אֶת מַסְּעוֹתֶיהָ מֵעַל גּוּפִי. אוּלַי הָיָה בַּמַּנָּח הֶעָצֵל שֶׁלִּי אֵיזֶה דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר לְפָרְשׁוֹ כְּקֹשִׁי וּגְבֶרֶת גּוֹלְדְּמָן הִמְשִׁיכָה לְחַזֵּק אֶת רוּחִי. טוֹב שֶׁאֵינְךָ מְמַהֵר. מִשְּׁכִיבָה כָּזֹאת כְּדַאי לָקוּם לְאַט-לְאַט, דֶּרֶךְ הַצַּד. הַרְאֵה לִי בְּבַקָּשָׁה אֵיךְ אַתָּה עוֹשֶׂה זֹאת… יָפֶה, כָּל הַכָּבוֹד.

הַמִּטָּה שֶׁמִּתַּחַת לָרֶנְטְגֶּן הָיְתָה צְמוּדָה לַקִּיר. סָדִין שֶׁל נְיָר קְרֶפּ, שֶׁנִּמְשַׁךְ מִגָּלִיל גָּדוֹל בַּצָּד, הָיָה מָתוּחַ עָלֶיהָ. נֶעֱזַרְתִּי בַּמַּרְפֵּק כְּדֵי לָקוּם.

אַזְהָרַת הַבְּטִיחוּת שֶׁל הַטֶּכְנָאִית עוֹד הִדְהֲדָה בְּרֹאשִׁי כְּשֶׁיָּצַרְתִּי קֶשֶׁר עַיִן עִם הַדַּרְגָּשׁ שֶׁלְּצַד הַמִּטָּה. אָמַרְתִּי לוֹ בְּלִבִּי "הִנֵּה אֲנִי בָּא אֵלֶיךָ, דַּרְגָּשִׁי הַטּוֹב. אַל תָּזוּז לְשׁוּם מָקוֹם". 

 בְּרֶגַע זֶה הֵחֵלָּה לִנְבֹּט בְּקִרְבִּי דְּרִיכוּת. עַל מָה וְלָמָּה - הֲלֹא אֲנִי עוֹלֶה בְּמַדְרֵגוֹת וְיוֹרֵד בְּכָל יוֹם - אָז למָה לַחֲשֹׁשׁ מֵהַדַּרְגָּשׁ?

אֲבָל הַזֶּרַע נִטְמַן. מִי שֶׁמַּכִּיר מִקָּרוֹב אֶת תַּעֲלוּמַת בּוֹאָהּ וְלֶכְתָּהּ שֶׁל הַחֲרָדָה וּבְעִקָּר כַּמָּה זְמַן הִיא תֹּאכַל לָנוּ אֶת הַלֵּב, מִי שֶׁמַּכִּיר, יוֹדֵעַ לְהַסְבִּיר אוֹתָהּ רַק בְּדִיעֲבַד, אִם בִּכְלָל.

וּבְכֵן, מִקַּמְתִּי בִּזְהִירוּת אֶת כַּף רַגְלִי עַל מִשְׁטַח הַגּוּמִי הַמְּחֹרָץ שֶׁעַל הַדַּרְגָּשׁ. 

פְּנֵי גְּבֶרֶת גּוֹלְדְּמָן נָהֲרוּ מוּלִי. 

לְפֶתַע, מִשּׁוּם מָקוֹם, הִרְגַּשְׁתִּי כִּי אֲנִי מִטַּלְטֵל כְּמוֹ גִּבְעוֹל בָּרוּחַ וּמִתְכַּסֶּה זֵעָה. אֱלוֹהִים אַדִּירִים, אִבַּדְתִּי אֶת זֶה, עוֹד רֶגַע אֲנִי שָׂרוּעַ עַל הָרִצְפָּה הַצּוֹנֶנֶת. תְּמוּנוֹת מְשֻׁנּוֹת מַמְשִׁיכוֹת לְהִמָּלֵט מִבֵּין כָּתְלֵי רֹאשִׁי: הִנֵּה מִצְחִי נֶחְבָּט בְּפִּנַּת השֻׁלְחַן הַמִּשְׂרָדִי; הִנֵּה מַעְיָן אֵיתָן שֶׁל נוֹזֵל אָדֹם מְפַכֶּה מֵהַחֹר שֶׁנִּבַּע שָׁם; הִנֵּה עֵינַי נֶעֱצָמוֹת, כַּנִּרְאֶה לְתָמִיד. אַפּוֹקָלִיפְּסָה.

אֲבָל כְּשֶׁעֵינַי נִפְקָחוֹת כַּעֲבֹר כַּמָּה שְׁנִיּוֹת אֲנִי רוֹאֶה אֶת חִיּוּכָהּ הַיָּעִיל שֶׁל טֶכְנָאִית הָרֶנְטְגֶּן, מַסְתִּיר צֵל שֶׁל דְּאָגָה. מֹשֶׁה, מֹשֶׁה, אַתָּה בְּסֵדֶר, הָלוֹ, מִיסְיֶה יִצְחָקוֹב? 

כֵּן, הַכֹּל בְּסֵדֶר, אֲנִי מַרְגִּיעַ וּמְמַהֵר לְהַסְבִּיר לָהּ: זֶה רוּבָּשֶׁבִיץ, "תִּסְמֹנֶת רוּבָּשֶׁבִיץ". חֲרָדָה. 

שֶׁלֹּא בְּטוֹבָתוֹ שֶׁל רוּבָּשֶׁבִיץ - הוּא הֲרֵי לֹא אָשֵׁם בַּקְּשָׁיִים שֶׁלִּי - הַתּוֹפָעָה שֶׁאֲנִי הַיָּחִיד בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ שקוֹרֵא לָהּ עַל שְׁמוֹ נִסְתֶּרֶת בְּדֶרֶךְ כְּלָל עָמֹק בּתוךְ הָאֹפֶל שֶׁל מוֹחִי; עָמֹק הִיא נֶחְבֵּאת, אַךְ מוּכָנָה לְזִנּוּק, מַמְתִּינָה לִנְעֹץ בִּי אֶת צִפָּרְנֶיהָ, מַמְתִּינָה חֲבוּיָה, עַד - עַד שֶׁאֲנִי מַרְגִּישׁ מְצֻיָּן בְּאֹפֶן לֹא רָגִיל, כְּשֶׁאֲנִי חָשׁ שֶׁעָשִׂיתִי מַשֶּׁהוּ מְיֻחָד בְּמִינוֹ, אוֹ כְּשֶׁמִּישֶׁהוּ מַחֲמִיא לִי בְּפֻמְבִּי עַל אֵיזֶה הֶשֵּׂג חָרִיג. אָז מַבְזִיקָה בִּי זְחִיחוּת דַּעַת קְצַרְצָרָה וּבְעִקְבוֹתֶיהָ - רוּבָּשֶׁבִיץ.

הַטֶּכְנָאִית נֶאֱנַחַת: וִוי, וִוי, אֲנִי מְבִינָה. 

זֶה לֹא יִהְיֶה שָׁלֵם בְּלִי הָרֶקַע. לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת, בְּאַחַת הַבְּחִינוֹת הַקּוֹבְעוֹת פָּסַע רוּבָּשֶׁבִיץ לְאֹרֶךְ טוּר הַשֻּׁלְחָנוֹת בַּכִּתָּה וְהִשְׁקִיף מִלְּמַעְלָה אֶל דַף הַבְּחִינָה שֶׁלִּי. מִמְּרוֹם סַמְכוּתוֹ הוּא לָחַשׁ  אֶל בְּלוֹרִיתִי: מִבְחָן יָפֶה, יִצְחָקוֹב - כָּל הַכָּבוֹד, אֵין לְךָ שׁוּם טָעוּת. 

מְנַהֵל בֵּית הַסֵּפֶר אוֹמֵר לִי דָּבָר כָּזֶה… אֲנִי זוֹכֵר כֵּיצַד - בְּתוֹךְ שְׁנִיָּה - נְשִׁימָתִי הִסְתַּלְסְלָה בְּעֹנֶג לְשִׁבְעַת הָרְקִיעִים. לְשָׁעָה קַלָּה נִצַּבְתִּי עִם הִילָרִי וְטֶנְסִינְג בְּפִסְגַּת הַאֶוֶורֶסְט; מִי לֹא רוֹצֶה לִשְׁאֹף אֲוִיר פְּסָגוֹת. מֵאוֹתוֹ הרֶגַע שֶׁל תְּהִלָּה אֲסוּרָה, מְתוּקָה מֵאֵין כְּמוֹתָהּ, שָׁקַדְתִּי דַּקּוֹת אֲרֻכּוֹת עַל כָּל תְּשׁוּבָה, בָּדַקְתִּי - וּבָדַקְתִּי שׁוּב וָשׁוּב - רַק שֶׁלֹּא לִטְעוֹת, רַק שֶׁלֹּא לִטְעוֹת! הָיִיתִי הַיֶּלֶד הַיָּחִיד בַּכִּתָּה שֶׁלֹּא הָיְתָה לוֹ שׁוּם טָעוּת אֲבָל גַּם הַיֶּלֶד הַיָּחִיד שֶׁלֹּא סִיֵּם אֶת הַמִּבְחָן, וְהָאֶחָד שנִכְשַׁל. זֶה קוֹרֶה לִי מֵאָז כשֶׁאֲנִי מִתְעַלֶּה עַל עַצְמִי. רוּחַ רוּבָּשֶׁבִיץ נוֹשֶׁבֶת בִּי, אוֹמֶרֶת לִי - תּוֹרִיד, תּוֹרִיד צִפִּיּוֹת, יִצְחָקוֹב, לֹא יַעֲזֹר לְךָ, חַבִּיבִּי, אַתָּה עֲדַיִן שַׁיָּךְ לִי ותָּמִיד תִּהְיֶה שַׁיָּךְ לִי. 

זֶה מְסֻבָּךְ; לֵךְ תָּבִין אֶת הַנֶּפֶשׁ.

תּוֹדָה לְךָ, מַר יִצְחָקוֹב, אָמְרָה הַגְּבֶרֶת גּוֹלְדְּמָן.