חווית מדרכה, מאת דניאל קרן, 16.8.2022
יִתָּכֵן שֶׁגַּם לָכֶם הִזְדַּמְּנָה חֲוָיָה כָּזֹאת בְּאַחַת מִן הַהֲפוּגוֹת בַּמַּגֵּפָה: הִנֵּה אַתֶּם, צוֹעֲדִים בְּעֶרֶב הָבִיל עַל מִדְרָכָה בִּרְחוֹב מֶרְכָּזִי, צוֹפְרֵי מְכוֹנִיּוֹת מַחְרִישִׁים אֶת הַמּוּזִיקָה בָּאָזְנִיּוֹת; לֹא נוֹרָא, מִמֵּילָא הֵן מַחְלִיקוֹת מֵהָאֹזֶן, מַפְלִיגוֹת עַל אֶגְלֵי הַזֵּעָה. אַתֶּם נִזְהָרִים מֵאֲרִיחִים בּוֹלְטִים וְסָרִים לִשְׂפַת הַמִּדְרָכָה כְּשֶׁבָּאִים מִמּוּל אֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם עוֹטִים מַסֵּכָה. שִׂימוּ לֵב, בְּעוֹד רֶגַע תַּחֲצוּ אֶת אַחַד הָרְחוֹבוֹת הַמַּשִּׁיקִים לָרְחוֹב הָרָאשִׁי. מִיָּמִין כִּכָּר גְּדוֹלָה, מְגֻלַּחַת לְמִשְׁעִי וּתְחוּמָה בְּפַסִּים שֶׁל אַבְנֵי שָׂפָה צְבוּעוֹת בְּשָׁחֹר. עַד לֹא מִכְּבָר נִצָּב בְּמֶרְכָּזָהּ (עַל גַּבֵּי בִּימַת בֵּטוֹן אֲפֹרָה, מֵאֲחוֹרֵי גָּדֵר מְאֻבֶּקֶת שֶׁל שִׂיחֵי אוֹג עֲבוֹתִים), פֶּסֶל נָאֶה, אֲשֶׁר שִׁמֵּשׁ נְקֻדַּת צִיּוּן וָנוֹי. עַתָּה מְכַסָּה עַל הַכִּכָּר שִׁכְבַת כֻּרְכָּר, לִקְרַאת חֲפִירַת תַּשְׁתִּית כָּלְשֶׁהִי. בַּמָּקוֹם הַהוּא,שֶׁל הַפֶּסֶל, חוֹנֶה מַחְפְּרוֹן.
הֵיכָן אֲנִי בַּתְּמוּנָה?
מַבָּטִי נָטוּעַ כְּלֹא מַאֲמִין בַּמַּחְפְּרוֹן - זֶה הֲרֵי לֹא הַמּוֹנוּמֵנְט שֶׁהִתְרַגַּלְתִּי לִרְאוֹת שָׁם - וְאַחַר יָרַדְתִּי בִּזְהִירוּת מֵהַמִּדְרָכָה לְמַעֲבַר הַחֲצִיָּה. מִיְּמִינִי עָמְדָה מְכוֹנִית, שֶׁכְּבָר חָלְפָה עַל פְּנֵי הַמַּעֲבָר וְהִמְתִּינָה מוּל הַכִּכָּר לְהִשְׁתַּלֵּב בַּתְּנוּעָה, הַזּוֹרֶמֶת בִּפְעִימוֹת צְפוּפוֹת בָּעוֹרֵק הָרָאשִׁי. מִשְּׂמֹאלִי הִגִּיעָה לַמַּעֲבָר בִּמְהִירוּת רַבָּה מְכוֹנִית גְּדוֹלָה וּמְצֻחְצַחַת, עִם מִינֵי צַעֲצוּעִים וּסְרָטִים עַלִּיזִים שֶׁנִּתְלוּ מִן הַמַּרְאוֹת וּמֵהָאַנְטֵנָה. הִיא נֶעֶצְרָה בַּחֲרִיקַת בְּלָמִים כְּמֶטֶר מִמֶּנִּי, כְּאִלּוּ נָהֲגָה הֻפְתַּע מִקִּיּוּמוֹ שֶׁל מִכְשׁוֹל בְּדַרְכּוֹ. לַמְרוֹת שֶׁחַשְׁתִּי תַּחַת מִתְקָפָה, הֶחְלַטְתִּי לְהַפְגִּין מִדָּה שֶׁל שְׁלִיטָה עַצְמִית, בְּצַד אֶזְרָחוּת טוֹבָה: בִּמְקוֹם לְהַזְעִיף פָּנִים כְּלַפֵּי הַנַּהָג הַנֶּחְפָּז הֵנַפְתִּי יָד לְאוֹת תּוֹדָה, עַל שֶׁעָצַר, אַף הִרְכַּנְתִּי רֹאשׁ וְחִיַּכְתִּי. הִסְמַכְתִּי אֶת כַּפּוֹת יָדִי זוֹ לְזוֹ, כְּמַרְאֶה אֶחָד הַסִּמְלוֹנִים שֶׁבַּטֵּלֵפוֹן הַנַּיָּד. אֶת הַשְּׁאָר בַּדַּקָּה הַבָּאָה הִשְׁלִים הֶחָזוֹן שֶׁלִּי. אָמַרְתִּי בְּלִבִּי שֶׁהִנֵּה עָשִׂיתִי מַעֲשֶׂה נָאֶה וְהֵאַרְתִּי פָּנִים; הַנַּהָג הַמֻּפְתָּע בֶּטַח יַעֲבִיר אֶת זֶה הָלְאָה וּפְנֵי הַיְּקוּם כֻּלּוֹ יֵאוֹרוּ. מַשָּׁב שֶׁל מְאוֹר פָּנִים יַחֲלֹף בִּרְחוֹבוֹת הֶעָרִים, יָשׁוּט בַּעֲרוּצֵי הַנְּחָלִים, יְחַמֵּם אֶת פִּסְגוֹת הֶהָרִים. לֹא יִהְיֶה מָקוֹם עַל פְּנֵי הַתֶּבֶל כֻּלָּהּ שֶׁלֹּא יִטְעַם וְלוּ קַמְצוּץ שֶׁל מְאוֹר פָּנִים. וְכָל זֶה, מִמָּה? מִמֶּחְוָה כֹּה צְנוּעָה, (גַּם אִם לֹא מַמָּשׁ מִצְטַנַּעַת).
הוֹ, תְּחוּשַׁת הִתְעַלּוּת מְתוּקָה; מָה קְטַנָּה הַמֶּחְוָה וּמָה גָּדוֹל שְׂכָרָהּ.
מֶשֶׁךְ הָאוּפוֹרְיָה הָיָה בְּדִיּוּק הַזְּמַן שֶׁלָּקַח לִי לַעֲבֹר מֶטֶר וָחֵצִי בַּהֲלִיכָה מְהִירָה, כְּלוֹמַר שְׁתֵּי שְׁנִיּוֹת עַד לַפַּס הָאַחֲרוֹן בַּמַּעֲבָר, כִּי בְּאוֹתוֹ הָרֶגַע הַנַּהָג הִתְנַפֵּל עַל הַמַּעֲבָר וְצָפַר בְּעֹז, צָפַר בְּכָל נַפְשׁוֹ - לְהָאִיץ בִּי וּבַנַּהָג הָאַחֵר, שֶׁעֲדַיִן הִמְתִּין לְהִשְׁתַּלֵּב בַּתְּנוּעָה.
הֲרֵי לָכֶם עוֹד מִקְרֶה, שֶׁבּוֹ עֻבְדּוֹת הַחַיִּים טָפְחוּ עַל פָּנַי. חֲבָל, זֶה הָיָה יָכוֹל לִהְיוֹת נֶאֱצָל כָּל כָּךְ, כָּל כָּךְ מֵאִיר פָּנִים…
סַפְּרוּ נָא, יְדִידַי, זֶה קָרָה גַּם לָכֶם?
