אולג שלי, מאת לילי גינצר, מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור"

אולג שלי, מאת לילי גינצר, 19.6.2024, מתוך המיזם החברתי "רגע לסיפור";    291 מילים = כ- 3 דקות

אולג שלי בחור גדול וגם גנדרן. המונית שלו מצוחצחת כמוהו וגם מרווחת - ומקושטת כמו לחתונה. היא תמיד נקייה וריחנית, כלבלב מנענע את הראש מהדשבורד ואולג שלי לבוש טיפ-טופ, תמיד בחולצה לבנה עם חפתים מוזהבים ועם מכנסים מחוייטים. הנעליים שלו בדרך כלל בצבע חום בהיר כמו שיש לערסים מהסרטים אבל אני מכירה אותו - הוא ילד טוב. בכל פעם שאני עושה כביסה הוא מביא מהחדר שלו גם את החולצות הלבנות ואת הפולו מהבארים וגם את שאר הבגדים. בינינו, הוא ילד גדול, בן חמישים; אולי קצת יותר. בעזרת השם ימצא אישה טובה, יקים משפחה, יביא לי שְׁוִילִישְׁוִוילֶבִּי, נכדים. בינתיים הוא אצל אמא, אצלי, כמו כל גיאורגי טוב. לפני כמה ימים הוא מסר לי ערימה של בגדים לכביסה. סליחה, אמא - הוא אמר - חולצה אחת ממש מלוכלכת. החלפתי גלגל והיה בוץ. 

באמת, היא היתה כל-כך מלוכלכת, שפחדתי להכניס עם שאר הבגדים לכביסה אחת אז השארתי אותה בינתיים על הרצפה. טעות, שֶׁצְדוֹמָה. בישלתי בשר כבש וממולאים במטבח, אז היא היתה שם כמה שעות. בינתיים הוא חזר מהמונית, ראה משהו לא מזוהה על הרצפה וישר חשב שזאת אשפה. לקח עוד כמה דברים, שם בשקית וירד עם הכל למטה, לחדר הזבל. כשאמרתי לו שזאת היתה החולצה שלו הוא תפס את הראש, ירד שוב וחיפש את שקית הניילון בפח הגדול. אבל העירייה היתה יעילה וכבר רוקנה את הפחים. היא לא היתה שם. כשעלה יצאה לו אש מהאוזניים. כל-כך לחוץ הוא היה.  

אוליצ'קה, ביקשתי לרצות אותו והרגשתי לא טוב עם זה, זאת רק חולצה, ביצ'י, לא נורא. אלוהים רצה שאקנה לך חדשה, מחר. יאללה, הלכנו לאכול. הכנתי לך כבש שאתה אוהב, בוא. 

אולג השפיל אלי מבט מבוייש. הוא בחור ענקי ואני קטנה. זה מבוריס, עליו השלום. 

יאללה, אמא, הלכנו.

הוא מדבר כמו אני, הילד שלי.

גב' ליכטנזון מאת דניאל קרן, מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור"

גברת ליכטנזון / 272 מילים = כ-3 דקות קריאה

כבר ראיתי את גברת ליכטנזון במצבים יותר טובים.

כעת היה נדמה לי שכל הבית עומד על הרגליים. אבל טעיתי. למעשה, אני הייתי היחיד בכל ארבע הקומות,  שנחלץ לעזרת הבן. בדרכי למטה הדפתי ניחוח שמנוני של תבשילים, שהסתנן החוצה מהדירות המוגפות. גם רוח מלוחה שהגיעה מהים - מרחק של 150 מטר - וריח שתן עקשני של זרים שתויים מאדמת החצר. ניחוחות כאלה והכל מעורבב. ארבע קומות ירדתי בדילוגים של שתיים-שלוש מדרגות בכל פעם. נכנסתי במרוצה לדירה של גב' ליכטנזון בקומת הקרקע המוגבהת. בנה דלק בעקבותיי במורד המדרגות וכאילו ביקש לעודד את רוחי כשמלמל בכל פסיעה "היא שם, היא שם"…נשימתו היתה קצרה וחורקת. גב' ליכטנזון באמת היתה שם, שכובה בפתח חדר השירותים וראשה על זרועה. ידה השנייה היתה מתוחה לאחור, תחתוניה מופשלים וגוש כהה מוארך בצבץ מאחוריה. היא נראתה חסרת חיים. עיניה היו עצומות. הייתי בטוח שהיא גמורה. הייתי ילד, מה הבנתי בתאווה לחיים. בכל אופן - ידעתי שאת זאת עלי לעשות: לפתתי את הגוש הבשרני ומשכתי לאט, בעדינות ועם זאת בהחלטיות, עד שנשמע צליל פקיעה עדין, כמו חליצת פקק של משקה מוגז. אנחה קלה נפלטה אז מריאותיה של גב' ליכטנזון. 

עד מהרה צוות האמבולנס החזיר אותה לחיים. והיא נאחזה בהם עוד שנה וחצי. 

מדי פעם ראיתי אותה עולה בכבדות בחדר המדרגות, עם סל הרשת בידה כמימים ימימה - כיכר לחם ואריזת חמאה - או בדירתה, לוגם משקה חם שהכינה לי. במאמץ רב הצלחתי להסתיר את הדחייה שעוררו בי אצבעותיה הממוללות עלי תה ומטילות קוביית סוכר לכוס שלי. זכרתי היטב איפה היו אצבעותיה של גברת ליכטנזון אז, כששכבה מעולפת בחדר השירותים. גם את הבן ראיתי מדי פעם. 

בשביל מה לחיות? - תמהתי - היא כזאת זקנה; מה יוצא לה מזה? 

טוב, הייתי ילד.

כחול, קטן ועגול, 5.6.2024, מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור"

כחול, קטן ועגול, מאת דניאל קרן

(594 מילים = כ-6 דקות קריאה)

כל אחד יודע שברגעים שלפני השינה נוהרות לראש מחשבות עם ערך. לעיתים הן פוריות במיוחד ועשויות להיות חשובות. אלא שרובן כנראה ייעלמו לבלי זכר כשנתתעורר. מיעוטן יזהרו באור היקרות של הנצח.

***

מזה זמן השינה לא נחמדה אלי. היא לא נענית לי כשאני מזמין. לכן העליתי הילוך, תבעתי את הגעתה ואף סללתי לה את הדרך. החלטתי כי כל מה שסופו שינה, כשר. 

לפני שעירבתי כימיה ניסיתי טכניקות טבעיות, כמו דמיון מודרך (עם עדרי כבשים וקצף מפלים), תרגילי נשימה והרפייה, מדיטציה טרנסצנדנטלית, טיפות הרגעה מעל ומתחת ללשון, מיינדפולנס, אופן-מיינד, אין-מיינד, מיינד-טו-גו, מיינד-קוצ'ינג, מיינד-הילינג, מיינד-מה-לא. אפילו ניסיתי מקלות קטורת ומקלחות של מים קרים. שום דבר. שום כלום! עפעפיי נעשו כבדים אך השינה מיאנה לבוא.

לכן נעניתי לרעיון, שידעתי מראש כי הוא יעיל אך שנוי במחלוקת בגלל סכנת התמכרות - כדורי שינה. זה באמת עזר, וצדקו גם מי שחלקו: אינני מעז להפסיק.

***

בשלב מתקדם זה של ההיכרות בינינו אני רוצה להזמינכם לחדר השינה שלי. באופן ספרותי בלבד... 

בשנים האחרונות רשמיי נכתבים - וליתר דיוק מוקלדים - בעיקר במיטה. לעיתים זה גולש לשעה החמקמקה שבין עירות לשינה. והנה עולה, שכדור השינה מספק לא רק רוגע אלא גם בידור. כי זמן-מה אחרי נטילתו מתערערת השליטה שלי בקריאה ובכתיבה. כמו בשעון ההוא של דאלי, המילים נמסות ומתחילות לזלוג לכל עבר. מתחת לאצבע המקלידה נבנים משפטים חסרי פשר - לעיתים קרובות ממילים לא קיימות. 

למה שלא פשוט אשנה את נוהגי הכתיבה שלי? זה אפשרי בהחלט. אבל חבל, תעתועי הלשון כה משעשעים אותי, עד כי לא רק שאיני נמנע מכתיבה לילית, אלא שלפעמים אני מאריך בה בכוונה. עד שהתודעה שלי נדחקת גם היא אל מתחת לשמיכה - מדמה שעודנה בשליטה כשהיא כבר לא. זה כמו להירדם עם סיגריה בוערת, רק הסיכון שונה. והתוצאה לפעמים כל-כך מהנה. 

הנה פכי שטויות  קטנים, שמצאתי בבוקר: "אולי זה יבודד אותי לדחוף לו קדימה" או "לא נרגעתי עד שאופיר נבח בארנבת", וגם : "היו הרבה פלפלפלפלפלות בארובת הגינה". ועוד הבלים באותה הרמה.

נדמה לי שאפשר לפענח משפטים סתומים בטכניקות שונות אבל אני עצל מכדי לעשות זאת. יותר קל לי לכתוב מחדש. קראתי פעם מאמר של ארווין ג'יי. מוס, ובו הוא התוודה, כי הגיע לשלב בחייו, שבו קל לו יותר לכתוב דבר ספרות מאשר לא לכתוב. הייתי אז עלם צעיר (בדמיוני הייתי גם סופר בהתהוות) והדברים נראו לי כוזבים: מי זה, המאושר באדם הזה, שקל לו יותר לכתוב מאשר לא? בימים ההם הטלתי ספק בכנותו של אי. ג'יי. מוס. לא יכול להיות שאומן אמיתי יהיה מאופק מתוך בחירה. בעיניו של הנער שהייתי, יוצר אמור להיות דלפון אומלל, שהרי האומנות מלכתחילה נקנית ביסורים. לא היה הגיוני בעיניי שמישהו יפסיק להתבטא מרצונו החופשי. 

מאז התבגרתי בקשישים שנה. כיום אני מבין שהחיים מורכבים. ואכן לי באמת קל יותר כיום לכתוב קטע חדש מאשר לשחזר חומר קודם, שהשתבש. 

האם לכעוס על חריצות המחשב על מחיקת החומרים שלי? לא ולא, הוא כמובן לא נושא באחריות על מה שקורה לי אחרי נטילת כדור שינה. 

 

אם כן, האם לכעוס על עצמי? להפך! אני כל כך משועשע ושמח בתוצאות. הרי לולא נטלתי כדור שינה המשפטים היו סדורים לתלפיות ומתאימים למה שאני מצפה מעצמי. לכל מילה היתה משמעות והיה מקום. אבל מה עם קצת שעשוע?

כתיבה לאחר נטילת כדור שינה משולה לנהיגה של שיכור במלגזה. ברור שאיבוד השליטה הוא רק עניין של זמן. אלא שבמקרה של השיכור והמלגזה, הסכנה גלוייה ומיידית. אצלי הסיכון זניח. הלוא מילה היא רק צבר של אותיות. עלי להודות בעצב כי היה רק עגנון אחד, ועמוס עוז חכם אחד ומאיר שלו אחד. ויש דויד גרוסמן יבדל לחיים ארוכים - אחד, וחיים באר. 

מה שאני מחבר נקרא בחשבון הפייסבוק שלי או באתר האינטרנט. לעיתים אני משמיע לחברים - כמו כאן. זהו. זאת החשיפה כולה. אז לא ישארו המילים שלי. נו…