כחול, קטן ועגול, מאת דניאל קרן
(594 מילים = כ-6 דקות קריאה)
כל אחד יודע שברגעים שלפני השינה נוהרות לראש מחשבות עם ערך. לעיתים הן פוריות במיוחד ועשויות להיות חשובות. אלא שרובן כנראה ייעלמו לבלי זכר כשנתתעורר. מיעוטן יזהרו באור היקרות של הנצח.
***
מזה זמן השינה לא נחמדה אלי. היא לא נענית לי כשאני מזמין. לכן העליתי הילוך, תבעתי את הגעתה ואף סללתי לה את הדרך. החלטתי כי כל מה שסופו שינה, כשר.
לפני שעירבתי כימיה ניסיתי טכניקות טבעיות, כמו דמיון מודרך (עם עדרי כבשים וקצף מפלים), תרגילי נשימה והרפייה, מדיטציה טרנסצנדנטלית, טיפות הרגעה מעל ומתחת ללשון, מיינדפולנס, אופן-מיינד, אין-מיינד, מיינד-טו-גו, מיינד-קוצ'ינג, מיינד-הילינג, מיינד-מה-לא. אפילו ניסיתי מקלות קטורת ומקלחות של מים קרים. שום דבר. שום כלום! עפעפיי נעשו כבדים אך השינה מיאנה לבוא.
לכן נעניתי לרעיון, שידעתי מראש כי הוא יעיל אך שנוי במחלוקת בגלל סכנת התמכרות - כדורי שינה. זה באמת עזר, וצדקו גם מי שחלקו: אינני מעז להפסיק.
***
בשלב מתקדם זה של ההיכרות בינינו אני רוצה להזמינכם לחדר השינה שלי. באופן ספרותי בלבד...
בשנים האחרונות רשמיי נכתבים - וליתר דיוק מוקלדים - בעיקר במיטה. לעיתים זה גולש לשעה החמקמקה שבין עירות לשינה. והנה עולה, שכדור השינה מספק לא רק רוגע אלא גם בידור. כי זמן-מה אחרי נטילתו מתערערת השליטה שלי בקריאה ובכתיבה. כמו בשעון ההוא של דאלי, המילים נמסות ומתחילות לזלוג לכל עבר. מתחת לאצבע המקלידה נבנים משפטים חסרי פשר - לעיתים קרובות ממילים לא קיימות.
למה שלא פשוט אשנה את נוהגי הכתיבה שלי? זה אפשרי בהחלט. אבל חבל, תעתועי הלשון כה משעשעים אותי, עד כי לא רק שאיני נמנע מכתיבה לילית, אלא שלפעמים אני מאריך בה בכוונה. עד שהתודעה שלי נדחקת גם היא אל מתחת לשמיכה - מדמה שעודנה בשליטה כשהיא כבר לא. זה כמו להירדם עם סיגריה בוערת, רק הסיכון שונה. והתוצאה לפעמים כל-כך מהנה.
הנה פכי שטויות קטנים, שמצאתי בבוקר: "אולי זה יבודד אותי לדחוף לו קדימה" או "לא נרגעתי עד שאופיר נבח בארנבת", וגם : "היו הרבה פלפלפלפלפלות בארובת הגינה". ועוד הבלים באותה הרמה.
נדמה לי שאפשר לפענח משפטים סתומים בטכניקות שונות אבל אני עצל מכדי לעשות זאת. יותר קל לי לכתוב מחדש. קראתי פעם מאמר של ארווין ג'יי. מוס, ובו הוא התוודה, כי הגיע לשלב בחייו, שבו קל לו יותר לכתוב דבר ספרות מאשר לא לכתוב. הייתי אז עלם צעיר (בדמיוני הייתי גם סופר בהתהוות) והדברים נראו לי כוזבים: מי זה, המאושר באדם הזה, שקל לו יותר לכתוב מאשר לא? בימים ההם הטלתי ספק בכנותו של אי. ג'יי. מוס. לא יכול להיות שאומן אמיתי יהיה מאופק מתוך בחירה. בעיניו של הנער שהייתי, יוצר אמור להיות דלפון אומלל, שהרי האומנות מלכתחילה נקנית ביסורים. לא היה הגיוני בעיניי שמישהו יפסיק להתבטא מרצונו החופשי.
מאז התבגרתי בקשישים שנה. כיום אני מבין שהחיים מורכבים. ואכן לי באמת קל יותר כיום לכתוב קטע חדש מאשר לשחזר חומר קודם, שהשתבש.
האם לכעוס על חריצות המחשב על מחיקת החומרים שלי? לא ולא, הוא כמובן לא נושא באחריות על מה שקורה לי אחרי נטילת כדור שינה.
אם כן, האם לכעוס על עצמי? להפך! אני כל כך משועשע ושמח בתוצאות. הרי לולא נטלתי כדור שינה המשפטים היו סדורים לתלפיות ומתאימים למה שאני מצפה מעצמי. לכל מילה היתה משמעות והיה מקום. אבל מה עם קצת שעשוע?
כתיבה לאחר נטילת כדור שינה משולה לנהיגה של שיכור במלגזה. ברור שאיבוד השליטה הוא רק עניין של זמן. אלא שבמקרה של השיכור והמלגזה, הסכנה גלוייה ומיידית. אצלי הסיכון זניח. הלוא מילה היא רק צבר של אותיות. עלי להודות בעצב כי היה רק עגנון אחד, ועמוס עוז חכם אחד ומאיר שלו אחד. ויש דויד גרוסמן יבדל לחיים ארוכים - אחד, וחיים באר.
מה שאני מחבר נקרא בחשבון הפייסבוק שלי או באתר האינטרנט. לעיתים אני משמיע לחברים - כמו כאן. זהו. זאת החשיפה כולה. אז לא ישארו המילים שלי. נו…
