גברת ליכטנזון / 272 מילים = כ-3 דקות קריאה
כבר ראיתי את גברת ליכטנזון במצבים יותר טובים.
כעת היה נדמה לי שכל הבית עומד על הרגליים. אבל טעיתי. למעשה, אני הייתי היחיד בכל ארבע הקומות, שנחלץ לעזרת הבן. בדרכי למטה הדפתי ניחוח שמנוני של תבשילים, שהסתנן החוצה מהדירות המוגפות. גם רוח מלוחה שהגיעה מהים - מרחק של 150 מטר - וריח שתן עקשני של זרים שתויים מאדמת החצר. ניחוחות כאלה והכל מעורבב. ארבע קומות ירדתי בדילוגים של שתיים-שלוש מדרגות בכל פעם. נכנסתי במרוצה לדירה של גב' ליכטנזון בקומת הקרקע המוגבהת. בנה דלק בעקבותיי במורד המדרגות וכאילו ביקש לעודד את רוחי כשמלמל בכל פסיעה "היא שם, היא שם"…נשימתו היתה קצרה וחורקת. גב' ליכטנזון באמת היתה שם, שכובה בפתח חדר השירותים וראשה על זרועה. ידה השנייה היתה מתוחה לאחור, תחתוניה מופשלים וגוש כהה מוארך בצבץ מאחוריה. היא נראתה חסרת חיים. עיניה היו עצומות. הייתי בטוח שהיא גמורה. הייתי ילד, מה הבנתי בתאווה לחיים. בכל אופן - ידעתי שאת זאת עלי לעשות: לפתתי את הגוש הבשרני ומשכתי לאט, בעדינות ועם זאת בהחלטיות, עד שנשמע צליל פקיעה עדין, כמו חליצת פקק של משקה מוגז. אנחה קלה נפלטה אז מריאותיה של גב' ליכטנזון.
עד מהרה צוות האמבולנס החזיר אותה לחיים. והיא נאחזה בהם עוד שנה וחצי.
מדי פעם ראיתי אותה עולה בכבדות בחדר המדרגות, עם סל הרשת בידה כמימים ימימה - כיכר לחם ואריזת חמאה - או בדירתה, לוגם משקה חם שהכינה לי. במאמץ רב הצלחתי להסתיר את הדחייה שעוררו בי אצבעותיה הממוללות עלי תה ומטילות קוביית סוכר לכוס שלי. זכרתי היטב איפה היו אצבעותיה של גברת ליכטנזון אז, כששכבה מעולפת בחדר השירותים. גם את הבן ראיתי מדי פעם.
בשביל מה לחיות? - תמהתי - היא כזאת זקנה; מה יוצא לה מזה?
טוב, הייתי ילד.
