בשנה שעברה הוריי ערכו לי מסיבת בת-מצווה כיפית; כל-כך טובה היא היתה, עד שעתה, רגע לפני גיל 13, הצטערתי שאני לא בן. הייתי מאוד מקובלת ובאירוע ההוא כל חברותיי הגיעו לטעום מהדברים הטובים שאמא הכינה. התוכנית האמנותית היתה להציק לבנים המעטים שהיו שם. ביניהם היה גם יפתח, שמצא חן בעיניי מאוד.
בכל אופן נראה לי שלא תהיה עוד מסיבה בקרוב. הוריי הרי לא מיליונרים. אצטרך למצוא דרך אחרת לליבו של יפתח.
אני מספרת כאן על שלהי שנות החמישים. שנים היה לנו מקרר, שבכל יומיים-שלושה הכנסנו למגירה שלו בלוק קרח. אבי היה יוצא לרחוב, אל המוכר עם העגלה והסוס (תמיד קיוויתי שהעגלון יעצור לפחות שני בניינים קדימה או אחורה, כדי שהסוס יעשה את צרכיו רחוק), ואז חוזר עם גוש כבד על כתפו הימנית, עטוף במגבת, שספגה את הכפור. בחורף הוא היה תופס את הקרח במלקחיים מיוחדים. המחלק היה מגיע 3 פעמים בשבוע מכפר אזור, שלפני כמה שנים עוד קראו לו יאזור. אני יודעת, כי יום אחד שמענו את הפעמון של מוכר הקרח וירדתי עם אבא. האיש הסיט את יריעת הברזנט שחצצה בין גושי הקרח הגדולים לקרני השמש, הצטחק אלי ואמר ביידיש: אני מפוזנן אבל היום ביאזור. הם קוראים לו אזור (הוא לא אמר מי זה "הם").
אטם הדלת במקרר כבר היה בלוי ולכן עמד בו תדיר ריח של טחב. שאלתי את אבא מה עושים עם הריח הלא-נעים. "ברכהל'ה", הוא אמר, "חוסכים, אל תפתחי אם את לא חייבת". לפני בערך שנתיים סוף-סוף החלפנו את המקרר הישן בתכשיט חשמלי נאה של פרידמן. כששכנתנו בלה שמעה על הרכישה היא זקפה את ראשה בהתרסה ואמרה: אה…פרידמן, אתם קוראים לזה מקרר? שלי ווסטינגהאוז, תוצרת-חוץ - זה מקרר!
טיפוס, לא פלא ששום גבר אינו מתקרב אליה - רווקה זקנה עם מספר על היד. בכל אופן הוריי התעלמו מהעוקצנות של בלה. הם היו מרוצים מהמקרר וגאים על שתמכו במפעל ירושלמי. ממילא, רק עשירים אמיתיים, או אנשים כמו בלה - שאין להם אף אחד להוציא עליו - הרשו לעצמם תוצרת חוץ.
ברור שעם ההתקדמות למכשירי חשמל החיים נעשו נוחים ויעילים יותר. בגדים סרוחים התערבלו במכונת הכביסה. אריזות גדולות של קמח וצורכי אפייה אחרים נפרקו אל התנור החדש ותא ההקפאה בפרידמן שלנו איפשר לשמור מזון לתקופה ממושכת. לשינויים היתה משמעות רבה אבל זה הכניס את הוריי למירוץ צרכנות תמידי.
היה לזה עוד הבט. אני רוצה לספר על מקרה, שימחיש את התלות שפיתחנו ברשת החשמל.
לאמא היתה חברת נפש בבניין: חסיה לופטר. הן היו נפגשות כמעט מדי יום, לוגמות בהנאה תה או ציקוריה מתוך כוסות זכוכית דקיקות עם עיטורים ומחליפות ביניהן זכרונות (מרים) ממלחמת העולם. הוריי מצ'כיה והשתלבו בעליית הרוויזיוניסטים אף-על-פי. ב-1940 הם הפליגו לארץ בפנצ'ו האומללה עד ששקעה בים האגאי. תארו לעצמכם אילו תלאות עברו, כשרק 5 שנים מאוחר יותר הם הגיעו ארצה.
חסיה לופטר היתה בכלל מפרנקפורט, התגלגלה בכמה מחנות ריכוז (דבש היא לא ליקקה שם, זה בטוח) ועלתה לארץ לאחר המלחמה. היא אפילו הספיקה להיפצע במלחמת השחרור באזור נגבה והיתה פיסחת במקצת. היידיש חיברה אותה ואת אימי. חסיה גרה בקומה מעלינו. מוישל'ה בעלה היה מנהל חשבונות בסניף של קופת חולים. בתם שיפי למדה כיתה מעליי והיתה תלמידה מצטיינת. "אחת בדור", אמר עליה מנהל בית הספר שלנו - "אין ולא היתה כמו שיפי". לא, אני לא מקנאה.
ללופטרים היו "תנאים" בעבודה, אז פעם או פעמיים בשנה הם נסעו להבראה של שבוע בזכרון או בארזה (אבי היה עצמאי; לא היו לו הטבות והם אף-פעם לא נסעו). לקראת הנסיעות חסיה היתה מעבירה אלינו דולרים ותכשיטים וגם מוצרים מהמקרר שלה, למקרה שתהיה הפסקת חשמל. היא נהגה להביא מעט ככל האפשר וגם בפעם הזאת היתה בידיה רק שקית נייר חומה עם כמה מלבני חמאה ומרגרינה ושתי צנצנות זכוכית עם ממרחים שהכינה לבד - באחת היה סלט חצילים בשום ומיונז (ברכהל'ה, היא גיחכה, תאכלי-תאכלי. תני גם לאמא ואבא - לבריאות שיהיה לכם. היא ידעה היטב שבבית שלנו לא נוגעים בחצילים ובשום) ובשנייה ריבת תותים שהיא הכינה בעצמה ואמרה: "זה אני עשיתי, תכניסו למקרר אבל תקחו לכם, זה תות, תקחו קצת". בשקית אחרת שכבה גופה צוננת של תרנגולת מרוטה (איכס, אמא, תראי כמה נוצות יש עליה). אימת העוף הלא גלוח אחזה גם בהוריי. כל מה שכבר היה בהקפאה נעטף היטב בעיתון והורחק לירכתי התא; שלא יבוא במגע עם התרנגולת.
אבל אם יש סיכוי שמשהו ישתבש - ברור שהוא ישתבש. וזה לא שאני פסימית...
בערבו של היום הרביעי לנסיעת משפחת לופטר לבית ההבראה בזכרון החל להסתנן מהמטבח ריח מוזר. בחלוף השעות הוא הלך והתעצם. בלילה עברנו ליד המקרר, שהיה מוקד הריח.
באיפוק הרגיל שלה אמא לחשה לאבא (זה היה מספיק חזק כדי שגם אני אשמע): זוסיה, יש קצת ריח במטבח. תבדוק בבקשה.
ברכה, המשיך אבא ממש באותו טון ענייני של אמא, אולי את זוכרת כמה זמן ארכה הפסקת החשמל ביום רביעי? (תהיתי איך ידע שהיתה כזאת אבל לא שאלתי). לא רציתי להיות מעורבת בעניין, למרות שידעתי היטב מה קרה. כי הרי בדיוק בשעה ההיא חיפשתי קרטיב לימון ומצאתי במקפיא רק שלולית צהבהבה ודביקה עם ריח נעים. אני זוכרת שברגע ההוא פלטתי משהו עסיסי לחובת חברת החשמל והוריו של מנהל החברה אך לא עלה בדעתי, שאולי יש במקרר עוד מאכלים, שעלולים להיפגע מהחום.
סיפרתי לאבא על הקרטיב. הוא הקשיב, העביר את המקטרת הכבויה מצד ימין של פיו לצד שמאל וקימט את מצחו: "אהה… אהה… צמיגי, את אומרת… כלומר יותר מ-4 שעות" ומיד נכנס לתוך האירוע. שרלוק הולמס ממש!
"קטיה, תפני את כל מוצרי החלב. לזרוק מייד מה שמריח לא טוב. ברכהל'ה, תטפלי בתא ההקפאה. מה שמסריח, ישר לפח. אני אטפל במדף הגבוה."
כנראה שהיתה על פניי הבעת תיעוב כשמשכתי מהמקפיא את החבילה העטופה בנייר חום. הריח היה איום ונורא ושמתי לב שאבא מציץ לעברי. חשבתי: הוא משתתף בצערי... אבל לא, זה יותר מהשתתפות; נדמה לי כי זיהיתי בפניו גם שמץ של שמחה-לאיד ("לא נורא: הילדה תלמד על החיים").
כל עוד רוחי בי מיהרתי עם העוף לחדר הזבל ואחר כך דילגתי חזרה במדרגות, שתיים שתיים ואפילו יותר, לשטוף את ידיי מהגועל.
אמא חיכתה לי עם מגבת נקייה והציעה מקלחת זריזה. לא חשבתי פעמיים, אבל גם אחרי הרחצה ריח של ביצה סרוחה עוד עמד בנחיריי. זה הגיוני, כי הרי הורדתי לפח רק את העוף. הדירה, ובתוכה המטבח והמקרר נותרו במקומם.
יומיים אחר כך הלופטרים חזרו מההבראה. ראיתי אותם יורדים מהאוטובוס ומתנהלים באיטיות על המדרכה - כאילו הם עדיין בחופשה ולרשותם כל הזמן שבעולם, נושאים מזוודות חומות וכמה סלים. הם יודעים לחיות! לא כמו ההורים שלי, לא חוסכים בחופשות. מגיע להם, חשבתי, עם מה שעבר עליהם שם. חסיה השתרכה מאחור, סוחבת רגל ומזוודה לא-גדולה.
עוד באותו הערב בני הזוג לופטר באו לפדות את המשכון. ראשון הגיע מוישל'ה. לאחר שווידא שהוא לבד עם אמא - אבל הוא לא ראה אותי - הגיש לה קופסה קטנה קשורה בשרוך ואמר בטון חגיגי (יש לי אוזן לניואנסים): קטיהל'ה, זה סתם משהו להרגשה, אבל אני חושב שאת תאהבי את זה על הצוואר היפה שלך. סתם משהו.
אמא ביקשה לחמוק מחלקת הלשון של הפלרטטן. אויש, מוישל'ה, תפסיק-תפסיק, לא צריך להתחנף. חסיה יודעת? למשמע שם רעייתו ידו של מוישל'ה קפאה באוויר בעודנה אוחזת בקופסה הקטנה.
היה די לחסיה במבט אחד. "קטיה - מה קורה פה? - מוישל'ה!" המתנה כבר נטמנה בכיס הפנימי במקטורנו ופניו עטו תמימות. לכל הצדדים היה עניין להנמיך את הלהבות ולכן אמא אמרה בתכליתיות: באתם לקחת את הדברים מהמקרר, כן? ברכה, תני להם.
הייתי עדה לכל הדרמה. ליבי הלם בפראות ונאלצתי להישען לרגע על משקוף הדלת, לאסוף אוויר. מה לילדה בת 13 ולאירועים כאלה. גם המחשבה על התרנגולת גרמה ללבי לפרפר, כשליקטתי את המצרכים הנותרים מתא ההקפאה לסלים של חסיה. היא ניצבה מאחוריי, משגיחה על על כל תנועה שלי. לפתע התאבנה.
"רגע, איפה העוף?" היא התריסה כלפיי.
"אה"…עמלתי לגייס מילים רגועות לתאר את מה שקרה. ולמרות שבשום צורה לא היה לי חלק מהותי באירוע - הרי שוייכתי אליו. גמגמתי במבוכה… "היתה הפסקת חשמל… אה… התרנגולת הסריחה… אז זרקתי אותה"…
גווה של חסיה נדרך לפתע. היא החלה לרעוד, לנופף בידיה לכל עבר ולתלוש את שיערה באימה. כן, אפשר להיראות חסרת אונים וחיה פצועה גם יחד. לשונה השתבשה עליה:
"לא נכון, לא נכון, לא מקולקלת העוף… אַתְּ גַּנָּבָה קטנה… אַתְּ שודדים!!… שודדים!!"
היא צרחה בכל כוחה ודימיתי שכל השכנים נאספים בחוץ ומצביעים על הדלת שלנו. "גזלנים!!" היא המשיכה - "אתם לגנוב לי כל התכשיטים מה היו לי בתוך העוף, שרשרת מסבתא, עגילים ממאמא'לה, טבעת מה אבא קנה לי לחתונה, טבעת של מוישל'ה, שרשרת מה אני להחליף דולרים"… עכשיו היא נתנה בבעלה מבט מצמית, שהרי הכל בגללו. "הרבה בריליאנטים בתרנגולת. מה לעשות? מה אני לעשות?" היא הרימה את ידה האוחזת בארנק, נכונה לחבוט בבעלה, אם לא ימהר לקבל עליו אחריות מלאה, הכוללת הבטחה להצטיידות מחדש. מבטה היה אבוד. "אתה אשם, מויש'ה, אתה אשם ב-הכל!" גם מבטו היה עתה אבוד.
היתה אלימות קשה באוויר. אבל, בינינו, מויש'לה לא היה אשם כלל - בכל אופן לא באובדן התכשיטים.
אבל גם אני לא! באמת - מה יכולתי לעשות?
